נשים באפגניסטן נחשפות בביאנלה בסחנין

"כשאנחנו קוראים ורואים תמונות בעיתונים, קשה להיכנס לעומקם של הדברים", אומרת הצלמת והעיתונאית ללה אחמדזאי (Lela Ahmadzai). "המטרה שלי היא ליצור מודעות למצב באפגניסטן בכלל ולמצב הנשים שם בפרט, בצורה עמוקה ומשמעותית יותר".

אחמדזאי (42) נולדה וגדלה בקאבול, אפגניסטן. במהלך שנות התשעים, כשהיתה בת 17, היגרה עם משפחתה לברלין – שם היא חיה ועובדת עד היום. כשהגיעה לברלין כנערה, נכנסה ללימודים בתיכון ומשם המשיכה ללימודי עיצוב תעשייתי. כבר אז הקשר שלה עם מקום מוצאה בא לידי ביטוי בעבודות שלה, כאשר עיצבה בורקה מיוחדת לנשים שתהיה נוחה וידידותית יותר, יחד עם מעצבת טקסטיל צרפתייה. "כך בעצם התחיל המחקר שלי על נשים אפגניות", היא מספר בשיחת וידיאו מברלין.

"לפני עליית משטר הטאליבן, בשנים שבהן הרוסים שלטו במדינה (1979־1992), מצב הנשים היה טוב. אמא שלי יצאה ללימודים ואפשר היה למצוא עוד הרבה נשים שעסקו במקצועות כמו עורכות דין ורופאות. עם עליית שלטון הטאליבן מצב הנשים הלך והתערער, והן לא הורשו לעשות כלום. אחר כך, בתקופה שאחרי הפלישה האמריקאית (2001), היה שוב שיפור במצבן. זו היתה התקופה שבה התחלתי לתעד אותן. נסעתי לקאבול כל כמה חודשים, הקשבתי לסיפורים שלהן ולמדתי על החיים שלהן". במהלך כמה שנים שבהן נסעה שוב ושוב לקאבול, אחמדזאי תיעדה את חייהן של כ־30 נשים.

במקביל לעבודתה העיתונאית, שאותה היא מפרסמת בגופי תקשורת מובילים כמו "דר שפיגל" ו"אל.איי טיימס", מתמקדת אחמדזאי מאז 2005 בחייהן של ארבע נשים, בפרויקט אמנותי מתמשך בשם "הנשים ללא חת של קאבול" (“The Undaunted Women of Kabul”) שהוצג ברחבי אירופה ובימים אלה מוצג בישראל במסגרת הביאנלה הים־תיכונית לאמנות בסחנין.

הביאנלה היא יוזמה פרטית של האוצרים בלו סימיון פיינרו ואביטל בר שי, והיא מתקיימת זו הפעם השלישית בסחנין ובסביבתה. במהלך השנים גייסו צמד האוצרים תמיכה של מוסדות רבים, ממפעל הפיס ועד מכונים זרים. לאחרונה פורסם כי הביאנלה קיבלה תמיכה גם מבחריין - מדובר בתקדים שכן זוהי הפעם הראשונה שמדינה שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל תומכת כספית באירוע תרבותי מקומי.

נושא הביאנלה השנה הוא "Out Of Place" וכחלק מהתמה מוצגות עבודותיהם של האמנים, ישראלים ובינלאומיים, באתרים יומיומיים בעיר – מהמוסך ועד האטליז. הפרויקט של אחמדזאי מוצג במפעל השיש "אלבטוף" ובמאהל בדואי, לוקיישן שמעניק לו משמעות נוספת, שכן גם בחברה הבדואית מעמדן ומצבן של הנשים הם נושא בוער.

השוטרת שברחה מהטאליבן

העבודות מספרת את סיפורן של ארבע נשים מקאבול: חברת פרלמנט, בעלת תפקיד בכיר במשטרה, כוכבת פופ צעירה ועקרת בית עם שבעה ילדים ובעל מכור לאופיום. "בחרתי אותן בקפידה כי כל אחת מייצגת זווית אחרת. דרך הסיפורים שלהן אפשר לראות את התנודות הפוליטיות והחברתיות באפגניסטן בשנים האחרונות. השוטרת, למשל, ברחה מהטאליבן לפקיסטן. הכוכבת הצעירה נולדה בכלל במדינה אחרת ועם הפלישה האמריקאית חזרה עם משפחתה לאפגניסטן בתקווה לעתיד טוב יותר. אבל היא נמצאת במצב מורכב מאוד - אני בכלל לא בטוחה שזו הבחירה שלה להיות זמרת, יש מאחוריה משפחה גדולה של כ־20 איש שהיא מפרנסת שדוחפת אותה.

מצד אחד, העבודה שלה נחשבת ללא מכובדת כי נשים שרות ורוקדות נחשבות היום באפגניסטן לכמעט זונות. מצד שני, היא מופיעה בטלוויזיה ומרוויחה הרבה כסף. עקרת הבית, שמצבה דומה למצבן של 70% מהנשים במדינה, לא יכולה לנסות לברוח לשום מקום כי היא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות כרטיס טיסה. אז היא אופה לחם כדי לממן את שבעת הילדים שלה ואת האופיום של בעלה".

את בקשר איתן היום?

"כן. אני בקשר יומיומי עם אנשים באפגניסטן, גם בגלל שיש לי משפחה שם וגם בגלל העבודה. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה ב-2016. המצב שם היום לא טוב ונולדו לי שני ילדים אז אני נוסעת פחות. אם לפני חמש שנים הנשים במדינה היו במקום טוב יותר מבחינה חברתית ופוליטית, עכשיו יש הרגשה כאילו נלקחו להן שוב כל הזכויות. כשמדינה זרה פולשת, היא נוטה להגן על זכויות הנשים.עכשיו, כשתשומת הלב של האמריקאים פחתה, הדברים רק הולכים לאחור. רוב הנשים שאני מכירה רוצות לעזוב אבל לא כולן יכולות. נכון לעכשיו, לא הרבה מדינות מקבלות בידיים פתוחות את המהגרים מאפגניסטן, בגלל הטרור האסלאמי שהולך ומטיל פחד על האירופים".

בנוגע להמשך הפרויקט שלה היא אומרת: "כרגע אני מחכה שתהיה התפתחות בחייהן של אחת הדמויות. אם אחת מהן תעזוב את המדינה, למשל, זו תהיה נקודה שראוי לתעד".