ההצגה "גבול": מטריד משהו

"הרבה גברים שמואשמים בהטרדה לא מבינים בכלל במה מדובר. זה נופל עליהם כרעם ביום בהיר", אומרת המחזאית והתסריטאית מיכל אקרמן. "גם כשהממונה על הטרדות מיניות מסבירה להם מהי התלונה, לוקח להם זמן להבין מה קרה ומי התלוננה נגדם ובהרבה מקרים הם תופסים את המתלוננת כחברה טובה".

העיסוק בנושא התחיל אצל אקרמן עוד בסוף שנות התשעים, כשכתבה מחזה ששואב השראה מסיפור ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי שהיה אז בכותרות. בסוף ההצגה, שהוצגה בפסטיבל "פותחים במה" בבית ליסין, ניגש אליה מנהל הדרכה של עיריית תל אביב וביקש לקנות את ההצגה לעובדי העירייה, כך גילתה על חובת ההדרכה בארגונים ומאז הקדישה את הקריירה שלה לבניית מערכי הדרכות והצגות הקשורות בנושא, אך דווקא מהזווית של הפוגע. זה שבע שנים היא מעבירה בפני חברות את "גבול", הצגה שכתבה וביימה, כחלק ממערך הדרכה על הטרדה מינית. 

מיכל אקרמן | צילום: אוראל כהן

בימים אלו הופך המחזה לסרט, על פי תסריט שכתבה אקרמן, בבמויו של אריק לוביצקי ("תפוחים מן המדבר") ובהפקת האחים אדרי. הסרט, בכיכובם של שמואל וילוז'ני בתפקיד הגבר המואשם בהטרדה מינית וצופית גרנט בתפקיד אשתו, צפוי לצאת לאקרנים עד סוף השנה.

"גבול" מציג מקרה של אשה צעירה שניהלה מערכת יחסים אוהבת עם הבוס שלה, גבר נשוי, בחברה שבה עבדה. אחרי שהרומן נגמר היא פוטרה, ועכשיו, כשממנים אותו למנכ"ל החברה, היא מגישה נגדו תלונה במשטרה על ניצול יחסי מרות.

בהצגה ובסרט הצופים פוגשים בעיקר את הגבר הנשוי ואשתו, מנסים להבין את המצב החדש שנוצר בחייהם, שפוער פער גדול ביניהם. "הגבר ב'גבול' הוא גבר טוב", מסבירה אקרמן, "הוא לא אדם רע ולא סוטה מין. הוא גבר נורמטיבי שפשוט התבלבל. גם אנשים טובים מתבלבלים ועושים דברים המגיעים לכדי הטרדה מינית". 

"למרכזים המגנים על נפגעות תקיפה מינית היו הערות על ההצגה, כיוון שהגבר הפוגע ואשתו מוצגים כאנשים מעוררי אמפתיה. אבל אני חושבת שזה הקסם של 'גבול'", היא אומרת.

למה לקחת על עצמך לתאר את הצד המטריד?

"זה יותר מעניין אותי. את הצד של הנפגע אני מכירה טוב יותר, אולי כי הייתי שם. ככותבת מסקרן אותי לחקור מה עובר בראש של מי שפוגע. הרבה פעמים אלו אנשים רגילים, הם יכולים להיות חבר, בעל, הילדים שלנו, אנשים רגילים שפתאום הופכים להיות ה־Bad Guy".

צופית גרנט ושמואל וילוז'ני | צילום: רון קדמי, טל שחר

אז את מזדהה איתו?

"אני מזדהה עם כולם. מאוד הקפדתי גם במחזה וגם בתסריט על כך שאין אמת אחת. יריב (דמות הגבר המואשם ־ ע"ב) נכנע לחולשות שלו. אני לא חושבת שהוא אדם רע. אני משאירה לצופה להחליט אם הוא צריך לקבל עונש ואיזה".

"זו כל אחת מאיתנו"

עוד דמות שמעניינת את אקרמן במיוחד היא דמות האשה של הגבר המואשם: "זה צד שמאוד מסקרן אותי כי זו אני, זו כל אחת מאיתנו. אומרים שאחת משתיים מוטרדת, זה אומר שבעלה של אחת משתיים מטריד. וזה צד שלא שומעים הרבה בתקשורת. וגם כששומעים – אני לא בטוחה שמה שהן אומרות בתקשורת זה מה שהן אומרות בארבע עיניים".

על צופית גרנט כ”אשה של” בסרט החדש, אומרת אקרמן: "כשכתבתי את זה, האשה נראתה לי אשה אחרת. צופית הביאה לדמות המון עוצמה והמון משקל ועם זאת המון פגיעות. וזה מדהים".

היו חילוקי דעות בינך לבין במאי הסרט?

"כיוון שהסרט עוסק בנושא טעון, ואני אשה והוא גבר, כל אחד רצה להחזיק בצד שלו, והיו מקומות שבהם זה היה לא פשוט. למשל, אריק רצה להוסיף סצנה שבה המתלוננת נפגשת עם מישהי מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית, ואני לא רציתי שייראה כאילו מישהו תדלק את התלונה. לבסוף הוחלט בכל זאת להוסיף סצנה כזו, אבל עבדנו עליה קשה כדי שיישמר איזון ושלא ייראה כאילו הנציגה ממרכז לנפגעות תקיפה מינית מדובבת אותה, אלא שיהיה ברור שזה בא ממנה".

חוסר תקשורת בסיסית

בימים אלו היא עובדת על מערך הדרכה שיעודד מוטרדים ומוטרדות לדווח בזמן אמת, מה שלדבריה ימנע עוגמת נפש מכל הצדדים. "ההטרדות המיניות נוצרות בהרבה פעמים מאי־הבנות הקשורות לחוסר תקשורת בסיסית", טוענת אקרמן. "אדם אומר משהו, ומתכוון למשהו אחד, האדם השני מקשיב ומבין את הדברים לפי הערכים וההקשרים שלו ומסיק משהו אחר. כשזה מגיע לקטע של הטרדה מינית, זה ממש טרגי".

מתי, למשל?

"מנהל שמציע טרמפ לעובדת, שניהם נשארו במשרד שעות נוספות, הוא אמר לה: 'חשוך, בואי אני אקח אותה הביתה'. העובדת לא רצתה אך נסעה איתו בכל זאת, כי התעקש. מבחינתו, הוא עשה מעשה מקסים. למחרת בבוקר, כשנפגשו במשרד, אמר לעובדת: 'את רואה, בזכותי ישנת טוב הלילה, הפנים שלך יפות'".

"אני מאמינה לו שהוא חשב על העובדת הזו בדאגה אבהית", אומרת אקרמן, "אבל היא הרגישה שהוא חוצה את הגבול שלה והגישה נגדו תלונה על הטרדה מינית".