הסרט “הגברים שמאחורי הגדר": טינדר ללא גבולות

"הכל התחיל ממחשבה קטנה על טינדר, שהיא אפליקציית היכרויות מבוססת מרחק. תהיתי מה יקרה אם אעמוד ליד גדר ההפרדה ואפעיל אותה", מספרת האמנית אינס מולדבסקי, יוצרת הסרט "הגברים שמעבר לגדר" שנמצא על הגבול הדק בין עבודת וידיאו וקולנוע דוקומנטרי. "טינדר לא מזהה גבולות, ואפילו בתוך בצלאל, שהוא סוג של מובלעת בתוך מזרח ירושלים, הייתי מקבלת המון תוצאות מרמאללה. האינטרנט הוא בעצם מרחב מטא־לאומי. משם התחילה פעולה שבהתחלה לא ידעתי מה ייצא ממנה".

הסרט מגולל את חוויותיה של מולדבסקי בשיחות טלפון, חלקן בעלות אופי מיני, ומפגשים עם גברים מהגדה המערבית ורצועת עזה. "הייתי נוסעת כל יום באוטובוס לבצלאל בכביש 443 שעובר דרך השטחים, פותחת את האפליקציה ועושה לייק לכל מי שיש לו שם ערבי", היא נזכרת. "השיחות בטינדר לא ממש הצליחו, אבל אז הבנתי שבאתר ההיכרויות אוקיי קיופיד אני יכולה לעשות חיפוש לפי אזורים. עניין אותי לראות מה קורה שם, אילו אנשים חיים שם".

המפגשים המתועדים נשארים תמימים למדי. רוב השיחות שהיא מנהלת עם הגברים סובבות סביב יחסי הכוחות בין גברים ונשים. "כולם כמובן היו מודעים לצילום", היא מספרת. "היו כאלה שהסכימו וכאלה שלא. אבל גם במפגשים שצילמתי לא הרגשתי שהיתה מבוכה".

הסרט נוצר כפרויקט הסיום של מולדבסקי במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, והוא יוקרן החודש בהקרנת בכורה בברלינאלה, פסטיבל הקולנוע השנתי בברלין, אחד החשובים בתחום. "לא באתי למצוא זוגיות. באתי להרפתקה - אם היא מינית, אנתרופולגית או אמנותית", היא מסבירה.

מולדבסקי (29) נולדה בבואנוס איירס ועלתה לארץ בגיל 3. לפני לימודיה בבצלאל למדה בביה"ס לקולנוע סם שפיגל, וכיום היא אחד הקולות המעניינים שאפשר לראות ולשמוע מבין האמנים שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום.

טינדר ללא גבולות

איך טכנית נכנסת לשטחים?

"נכנסתי למקומות שאני לא אמורה להיכנס אליהם לפי חוק, אבל בכל חוק ובכל גדר יש פרצה. יש לי דרכון ארגנטינאי שעזר. כשנסעתי לשטחים אף אחד לא עצר אותי. היתה פעם אחת שעיכבו אותי לחקירה ושיחקתי אותה מטומטמת. זה היה מאתגר מבחינה חברתית בעיקר, לא בגלל התגובה של הצד שלהם אלא בגלל התגובות מהצד שלנו. כל ישראלי שפגשתי וסיפרתי לו מה אני עושה ישר שאל אם אני משוגעת, כי לא מספיק שאני נוסעת לשטחים, המקום הכל כך ‘נוראי’ הזה, אני עוד נוסעת לפגוש שם גברים זרים ולצלם אותם לסרט. העולם עדיין מיזוגני ולא מוכן לזה. להפתעתי, דווקא בבצלאל מאוד תמכו ברעיון. ראש יחידת הווידיאו שרון בלבן, שהיתה חונכת שלי בפרויקט הגמר, ממש הבינה גם את האמירה שלי וגם את הקול האמנותי שאני רוצה לפתח".

לא פחדת?

"לא. הפתיע אותי שנורא יפה שם במקומות מסוימים. אני לא רואה חדשות ואני לא פעילה פוליטית במובן הקלאסי של המילה, לא היתה לי הכרות קודמת עם האזורים האלה ולא ידעתי למה לצפות".

ברמת המסר האמנותי, מדגישה מולדבסקי, המטרה שלה היא לעסוק בקשר בין המין לכיבוש. "זה קשר מאוד ברור, אבל אני לא מרגישה שמדברים על זה מספיק. אנשים מתייחסים לבעיה הלאומית כאילו שזה משהו שמנותק מיחסי הכוחות בין המגדרים, ואני רציתי לחקור את הקשר הזה בין היחסים בין המגדרים לבין הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. במהלך העבודה חשבתי שזו עבודה שמשתמשת ביחסים בין המגדרים כמטאפורה לסכסוך, ואז הבנתי שזה בדיוק להפך. הסכסוך מפריע לי הרבה פחות מהעובדה שחצי מאוכלוסיית העולם מדוכאת על ידי החצי השני שלה".

בסרט את לוקחת לידייך את הכוח?

"קשה להגיד שאני בעלת הכוח. אמנם אני זו שמחזיקה במצלמה ואני יכולה לנסוע אליהם והם לא יכולים לנסוע לפה, אבל אני עדיין אשה במקום לא מוכר. המטרה שלי היא לעודד מחשבה, לשנות תפיסות בנושאי יחסי הכוחות. לעסוק בזה שלא כל דבר בעולם הקולנוע צריך להיות קפיטליסטי עם תקציבי ענק, וגם שצריך לגרום לאנשים לחשוב ולא להאכיל אותם בכפית. מנגד, גם לא רציתי לייצר סרט שיהיה מופשט מדי".

מה לגבי הקרנות נוספות בארץ?

"אני מפחדת להציג אותו בארץ. כן שלחתי אותו לפסטיבלים שונים, אבל אני מפחדת מהתגובות".

את לא מפחדת לנסוע לשטחים לבד, אבל חוששת מהקרנה שלו בארץ?

“כן, כנראה שככה פחד עובד. אני מפחדת גם מהתגובות לגבי כל העניין הלאומי וגם שזה יגרור כל מיני גברים שיתחילו איתי. בינתיים יצא לי לחוות הרבה אנשים בארץ שהתייחסו לזה בחוסר מקצועיות, שלא מבינים שזו יצירה ולא יודעים לנתק בינה לבין החיים האישיים".