"ריאלי לשאוף לאפס תקלות. לא נגיע לשם"

שלשום בערב התעוררו תושבי חיפה למציאות חדשה־ישנה, עם תקלה נוספת במתקן האתילן במפעל כרמל אולפינים שבמתחם בתי הזיקוק בחיפה. בדומה למקרים קודמים, גם התקלה הנוכחית גררה בערת לפיד גבוהה במיוחד שהאירה את כל המפרץ – ותושבים דיווחו על ריח חזק ועשן העולה מהאזור. חלקם אף התקשרו לעירייה על מנת להבין את חומרת המצב.

"התקלות החוזרות במתקני בזן מחייבות להקים ועדת בדיקה חיצונית שתבדוק באופן שקוף את מה שמתרחש", אמר ראש העיר חיפה יונה יהב. "לא ניתן להמשיך לתת לכמיליון מתושבי המדינה לראות לפיד בוער ולספר שזה בטוח". 

עבור בתי הזיקוק היתה זו עוד תקלה שטופלה באמצעים שעומדים לרשותם. עבור המנכ"ל החדש־ישן ישר בן מרדכי (61) זו אולי היתה תחושה של דז'ה־וו: עד 2011 הוא כבר היה בבזן יותר מעשור, ומופע התקלות של השנים האחרונות לא פסח על בית הזיקוק גם בימים עברו. ההבדל העיקרי כיום, כך נראה, היא המהירות שבה החדשות מגיעות לציבור. השילוב של הרשתות החברתיות והתחושה כאילו לאף אחד שגר בחיפה כבר אין כוח או חשק לשמוע את ההסברים או התירוצים על מהות התקלה, תלוי את מי שואלים.

בראיון ראשון מאז שחזר לתפקיד מנכ"ל בזן, בן מרדכי מרגיש את לחץ הציבור שהיה מנת חלקם של קודמיו. בכלל, בית הזיקוק שבשליטת משפחת עופר ודיוויד פדרמן הוא לא מקום העבודה היציב ביותר באזור. אם מתעלמים מהעובדה שבן מרדכי כבר כיהן בעבר כמנכ"ל בזן, בשבע השנים האחרונות הבעלים ניסו להחליף את מי שעומד בראש כמעט כל שנתיים – כולל המנכ"ל אבנר מימון שבן מרדכי החליף, שהתפטר במפתיע בנובמבר שעבר והוחלף בתוך עשרה ימים בלבד.

בזן עברה טלטלות רבות. חמישה מנכ"לים בשבע שנים. זה לא בריא לאף עסק.

בן מרדכי: "אין ספק שזה לא דבר הכי יציב ולא משדר יציבות. אני לא יכול להביע דעה או לשפוט אחרי הפרישה שלי. אני אישית אוהב את התעשייה שגדלתי בה, וחזרתי מתוך אמונה של מעשים טובים ולתרום את חלקי".

ואיך זה לעבוד מול שני בעלים דומיננטיים?

בן מרדכי צוחק. לדבריו, "מבחינתי אין הבדל, כי הייתי במצב הזה גם בעשור הקודם. שהרי משפחת עופר ופדרמן הלכו יחד למכרז וזכו בו ביחד. מבחינתי אין תלונות". עבור יו"ר דירקטוריון החברה עובדיה עלי, שחתום על החזרת בן מרדכי, מדובר בחזרה כמעט טבעית. לדבריו, "ישר מכיר את בית הזיקוק ואת הענף ומבחינתי אין מתאים ממנו להוביל את החברה".

למזלו של בן מרכי, הוא מגיע לבזן במצב פיננסי יציב יחסית. הרווח הנקי של בזן ברבעון השלישי של שנת 2017 הסתכם ב־92 מיליון דולר, בהשוואה ל־1 מיליון דולר בלבד ברבעון המקביל אשתקד (או רווח נקי תלת־רבעוני של 183 מיליון דולר, לעומת 116 מיליון דולר בתקופה המקבילה אשתקד). גם הרווח התפעולי־תזרימי (EBITDA) המנוטרל של בזן ברבעון השלישי של 2017 זינק ל־182 מיליון דולר, יותר מכפליים בהשוואה ל־70 מיליון דולר בתקופה המקבילה, מה שהוביל את החברה לחלק דיבידנד בהיקף של 65 מיליון דולר.

אתם תמשיכו עם חלוקת הדיבידנד בהמשך השנה?

"לחברה יש מדיניות מאוד ברורה בנושא. השנה רק התחילה ואני לא יכול לנבא מה יעלה בהמשך".

ישר בן מרדכי מנכ"ל קבוצת בזן | צילום: יח"צ

העירייה יושבת על הצוואר

השריפה במתקן האתילן והצורך בשיפוצו אינם ההתנגחות היחידה שיש לבזן עם עיריית חיפה. בחודש שעבר התקבל מכתב בבזן שבו נטען שפקח של העירייה מצא לכאורה חריגות בנייה במקום. הדרישה הנלווית מטעם עיריית חיפה היתה חד־משמעית – אם בתי הזיקוק לא יפרקו את המתקנים יוגש נגדם, ונגד בן מרדכי כתב אישום. מבחינת בתי הזיקוק, האזהרה היתה קרובה להיות הקש ששבר את גב הגמל. בחינתם החריגות לכאורה אמורות למנוע הפצת ריח רע, ופירוקן יקים עליהם את כל התושבים.

בן מרדכי, מצדו, נזהר לומר שעיריית חיפה מתעמרת בהם, אבל האמירה מרחפת מעל כל השיחה איתו. לדבריו, "אני עצמי גר בחיפה ומגדל ילדים בחיפה, ולכן את האינטרס שלנו להיות בסדר צריך להעביר יומם ולילה. זה לוקח זמן עד שהמסר עובר, ואני מאמין גדול במעשים ולא בדיבורים. בסיבוב הקודם שלי, ב־2006, התקנו במפעלים פה פילטרים (סולקנים) והפליטות ירדו בכ־80%. אני מתכוון להראות שאנחנו לא רק סביבתיים, אלא גם פועלים בכיוון".

הפייסבוק של התושבים מנטר אחריכם וכל בערת לפיד תופסת תשומת לב.

"זה ריאלי לשאוף לאפס תקלות אבל לא נגיע לשם. תקלות יש ויקרו, כי זה מפעל שעובד 24/7, אבל שום אירוע בטיחות או שריפה לא יכול לצאת מחוץ לגדר. מזכיר שהלפיד זו מערכת בטיחות – ואם יש מצב לא יציב אז הוא עובד. זו מערכת להגנה".

ולגבי המתקן בחיפה? חלק מהתשתיות הן מימי המנדט.

"יש אווירה של 'למה צריך תעשייה?', וזאת אמירה שצריך לקעקע מהיסוד. התעשייה היא עוגן כלכלי משמעותי. לאורך זמן, התעשיות האחרות יכולות להיסגר ולהיפתח חדשות לבקרים, ואז יעתיקו את כולם ומחר הם יהיו באיי קיימן. לטעמי, גם במשרדי הממשלה יש הבנה שתעשייה כבדה היא משהו שצריך לשמור עליו. אנחנו אולי נקראים 'לואו־טק' אבל זה משבש אנחנו חייבים המון טכנולוגיה כדי לשרת בצורה טובה. יש לנו שליש מהנדסים וזה כוח אדם איכותי ונדרש כדי להחזיק בעבודה ולאורך זמן זה יספק כבוד לאנשים".

הכל טוב ויפה, אבל בסופו של יום לא מעט אנשים היו שמחים אם הייתם מסתלקים מפה.

"בתי הזיקוק הם עוגן תעשייתי של האזור. אנחנו מספקים למדינה 60% מהסולר והבנזין, ומייצרים חומרי פלסטיקה שמזינים 300 מפעלים. במעגלים הרחבים אנחנו מפרנסים 50 אלף משקי בית או 300 אלף איש במדינה. העתקת בתי זיקוק היא משימה לאומית, זה סיפור של מיליארדים ויש 'נימבי' (ר"ת של 'לא בחצר האחורית שלי' באנגלית). מי יתנדב לקלוט אותנו? ועוד לא הזכרתי שיש 1,500 אנשים ברשימת מקבלי המשכורות שלנו שייפגעו מכל מעבר".

גם הרגולציה לא הכי תומכת. כאילו כולם מחכים שתיפלו.

"שמתי לב שהסביבה הקרובה אלינו נהפכה ליותר עויינת, לצערי. זה הציבור וזה הרשויות המקומיות, בעיקר עיריית חיפה. וזה לא בהכרח קשור לבחירות שם. אני מכיר את כולם והם שליחי ציבור, ומה שחסר זה דיאלוג. אנחנו חלק מהסביבה, וייקח זמן עד שההבנה תהפוך לאמון. זה לא מספיק שמבינים אותך, אלא צריך להאמין לך שאתה הולך בכיוון הנכון. אני לא מאמין בבכי ונהי – אנחנו צריכים להיות בית זיקוק יעל גמיש וזריז. זה החזון"

לישר יש ניסיון שלילי למדי מול הרגולציה בישראל. מבחינתו זה לא מסתכם רק בניגוחים החוזרים ונשנים בבזן, אלא גם בכישלון הניסיון להקים מתקן אמוניה בחיפה. ב־2015 בן מרדכי ליווה את אחת החברות שהתמודדות עם טיסנקרופ במכרז הממשלתי הכושל להקמת המתקן, ואת מה שהוא ראה שם הוא כבר לא ישכח. "נהפכתי ליועץ בתחום האנרגיה, הגז והפטרוכימיה", אומר בן מרדכי. "התעסקתי עם מפעל לייצור אמוניה במישור רותם. אבל ועדת המכרזים היתה מאוד משונה, עם ניהול של המשרד להגנת הסביבה. המכרז התפתח עם הזמן, וכל הזמן השתנה. מחירי הגז לא תמכו בפרוייקט והכל נמוג – והממשלה הסירה את היידים בספטמבר 2016".

לטענת בן מרדכי, "מאז שנסגר מכל האמוניה בחיפה, הממשלה אישרה החלטה להביא אוניית אמוניה וראש עיריית חיפה מסרב ליישם אותה, ו־250 איש עובדי חיפה כימיקלים בצפון על סף פיטורים. לדבריו, "ההתנהלות הזו מובילה את בזן, כמו גם מפעלים אחרים בעיר, לעודד הקמה של מועצה תעשייתית שתסיר את ההשפעה של הפוליטיקאים".

אם תהיה מועצה תעשייתית יירדו לכם מהגב?

"הקמה של מועצה כזאת מקובלת. לאחרונה אושרה לנו הרחבה של 43 דונם וגם בזה נלחמים, אף שזה מקום תמרון מינימלי שנזדקק כדי להתאים לשווקים משתנים".

חיפש דלקים בביירות

ההיכרות של בן מרדכי עם עולם הדלקים החלה עוד ב־1973, לאחר שהיגר עם משפחתו מטורקיה והתגלגל ללימודי כימיה בטכניון. לאחר סיום לימודיו השתבץ במפקדת קצין תחזוקה ראשי בצה"ל והיה אחראי בין השאר על אספקת בנזין, סולר ודלק מטוסים בצבא. במלחמת לבנון הראשונה הוא הגיע עד לבתי הזיקוק שבסביבת ביירות בחיפוש אחר דלקים, ולאחר כמה שנים נכנס לעבודה בבתי הזיקוק הדרומיים באשדוד. "אחרי השחרור התחלתי לעבוד שם, והתחתנתי שם ־ ושם נולדו שלושה בנים וגדלו", אומר בן מרדכי. "עד אמצע שנות ה־90 עברתי כמה תפקידים ואז ב־1995 משכו אותי לפה", הוא מחייך.

בתי הזיקוק אז היו עדיין גוף ממשלתי ותיפקדו כיחידה אחת (אשדוד וחיפה), כאשר בחיפה רבע היה בידי החברה לישראל והשאר בידי המדינה. ישר ליווה את ההפרטה לפני עשור, בשעה שבית הזיקוק בחיפה התגלגל לשליטת משפחת עופר וזה באשדוד לשליטת צדיק בינו (שמאז ויתר על גרעין השליטה בו).

ההפרטה הצליחה? זה נראה כמו אנטי־תחרות.

"ההפרטה הצליחה, כי הממשלה קיבלה סכום מאוד מכובד עבור בתי הזיקוק. 3.4 מיליארד דולר. וזו היתה ההפרטה הכי גדולה במשק. מבחינת הפיצול, אנחנו לא היינו בעד וסברנו שאפשר להפריט בלי לפצל, ואכן לאחר הפיצול קשה להגיד שזה היה מוצלח. מה שחשבנו שיקרה קרה – כל אחד מבתי הזיקוק השקיע הרבה כסף כדי לעמוד על הרגליים, ואלה השקעות גדולות. מבחינת הצרכן זה לא תרם הרבה, והוא לא רואה שוני בין מצב א' למצב ב'. המחיר בתחנה אחיד והמס על הבנזין הוא 65%. אני בכלל בעד שיסירו את הפיקוח על מחיר הבנזין".

השנה איבדתם שני חוזי ענק: סונול ודלק קונים בנזין מחו"ל במקום ממך.

"אני מכיר היסטוריה ארוכה של יבוא לישראל. היו תקופות שהביאו והיו תקופות שלא. זה עניין של תנאי שוק. עשינו הערכה של מה טוב לנו מבחינת כמות ומחיר שמציעים ללקוחות, והם בדקו אלטרנטיבות ובחרו מה שבחרו. לנו אין נזק כלכלי כי אנחנו מתאימים את הייצור. אולי מייצרים פחות בנזין אבל מייצרים יותר תוצרים נלווים, ומנתבים עודפי בנזין לתעשיות הפלסטיקה. הפגיעה הכלכלית זניחה, אם בכלל, ונראה מה יוליד העתיד. כל הסיפור הזה של יבוא דלקים עוד יכול להשתנות בשנה הבאה, תלוי בתנאי השוק".

המדינה דוחפת חזק את הגז הטבעי לתחבורה. זה איום או הזדמנות?

"זה גם איום וגם הזדמנות. הגז הוא חומר גלם. אנחנו מייצרים איתו דלקים יותר נקיים. לגבי עתיד התחבורה, יש חדירה של כלי רכב חשמליים ופחות גז טבעי, ובשלב זה קשה לחזות מראש את המימדים. אני מזכיר זרוע אחרת של הקבוצה (בטר פלייס – ל"ג), שם היה ניסיון עם שי אגסי לשנות את השוק. מדברים על זה שהשטח יפנים את הטכנולוגיה רק בשנים 2030 או 2040 ואי אפשר לדעת. אורך החיים של צי רכב חדש הוא 15 שנה – והיום עדיין נכנסים מאות אלפי כלי רכב שיצרכו בנזין גם בעשור הבא. כדי להחליף את הצי בחשבמל או בגז ייקח להערכתי עשרות שנים. יצרני הרכב עדיין מפתחים מנועים חדשים ואני לא חושש מכלי רכב שייעלמו, וזה בלי להזכיר את פוטנציאל כלי הרכב בסין, בהודו או באפריקה".

הג'וקר האמריקאי

אז מהם מנועי הצמיחה שלכם לשנים הקרובות?

"מנוע ראשון הוא עסקת הגז החדשה שלנו עם אנרג'יאן היוונית. מחיר הגז שלנו ירד ביותר מדולר (3.975 דולר ליחידת אנרגיה כיום לעומת כ־5.1 דולר מול שותפות תמר – ל"ג) עם הצמדה למחיר החשמל. אנחנו מאמינים שלאורך זמן זה ישפר את הרווח התפעולי".

בן מרדכי מסרב לומר בכמה ישתפר הרווח התפעולי, אבל ההערכות הן שהתרומה תגיע לכ־30 עד 40 מיליון דולר לשנה, ובחוזה ל־15 שנה מגיעים לכחצי מיליארד דולר. בן מרדכי לא יודע אם המחיר הנמוך של הגז אחראי לנפילת מניית דלק, הספקית המקורית שלו, אבל מבחינתו מדובר בהצלחה גדולה.

מנוע הצמיחה השני של החברה היא תחנת הכוח הפרטית שמתוכננת במקום. כיום בזן מספקת כ־40 מגה־ואט מתחנת כוח ישנה והשאר הם רוכשים מזרוע אחרת של עידן עופר, חברת OPC, שמחזיקה תחנת כוח בנגב. למרות חוק הריכוזיות, רשות החשמל אישרה לבזן להקים תחנה חדשה בהספק של כ־150 מגה־ואט שלא רק תחסוך רכישת חשמל חיצוני אלא גם תספק להם קיטור. "מה שאישרו לנו זה רק שליש ממה שמתכננים פה", אומר בן מרדכי. "הכוונה היא להגיע לייצור של כ־340 מגה־ואט, וזה יושלם כשיוסרו מגבלות ההולכה – כלומר כשחברת החשמל תשלים בניית קווים".

ומה לגבי מרווח הזיקוק (הפער בין מחיר הנפט הגולמי למחיר תוצרי הנפט)? הוא האיר לכם פנים בשנים האחרונות.

"מחירי הנפט נקבעים בעולם ואין שליטה על זה. משחק של ביקוש והיצע – והרוסים משחקים עם התפוקות. הג'וקר הוא האמריקאים, שנהפכו ליצואנים, מה שלא היה פעם, פועל יוצא של פצלי הגז שנפוצים שם. יש להם גמישות גדולה וכל עוד מחיר הנפט הוא מעל ל־60 דולר הם יגדילו תפוקות". בראייה עתידית, בן מרדכי מעריך שהנפט יגיע לאיזון סביב 70 דולר לחבית במהלך השנה.

ומה לגבי בזן עצמה? בן מרדכי מסרב להתייחס, אבל ההערכות בענף הן שמרווחי הזיקוק ימשיכו להאיר לחברה פנים, ואם כיום הטווח הוא 6-7 דולר לחבית נפט, התחזית בהמשך היא להישאר באותה סביבה, כאשר הערכה משנית היא שמרווח הזיקוק בים התיכון נע סביב 5.5 דולר לחבית נפט.

מעל כל החישובים, בזן מוסיפה גידור של המרווחים כדי לשמור על יציבות בהכנסות, ככל שניתן. לעניין זה מזכירים בבזן שרבע מהייצור שלהם מופנה לשווקים קרובים ביוון או טורקיה. "באגן הים התיכון אין בתי זיקוק, יש שפע נפט בים השחור ודרום טורקיה ויש שווקים מתפתחים. השוק ישראלי לא גדול, אבל הטורקי פי כמה – ואנחנו בית הזיקוק הכי קרוב לדרום טורקיה עם מרחק של ארבעה ימי הפלגה בלבד", הוא אומר.

מנוע הצמיחה הרביעי והחדש של החברה היא החממה הטכנולוגית החדשה: מדובר במיזם שבמסגרתו הממשלה וגופים רגולטוריים יסייעו בפתיחת מרכז חדשנות בבזן. "חדשנות זה מנוע צמיחה", אומר בן מרדכי. "אנחנו רוצים לקחת מוצרים כבדים ולהפוך אותם לכלים לפיתוח, בעיקר בתחומי הדלקים והפלסטיקה".

מפעל בזן | צילום: אלעד גרשגורן