אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: לחץ מוגבר באזור הרופא איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: לחץ מוגבר באזור הרופא

ביקור שגרתי אצל הרופא נהפך לסרט אימה מיותר, כשהוא משתיק אותי כי אני "מדבר יותר מדי" ושולח אותי לבדיקה מסתורית

15.02.2018, 08:51 | יובל בן עמי
הרופאים הפסיקו לדבר בקופת החולים הקודמת שלנו. הם ישבו קבורים מול מסכי המחשב, הקלידו באצבע אחת ומלמלו חצאי הברות. זה נהיה מטריד במיוחד בזמן ההיריון של אלישה. אחד הרופאים שלח אותה לבדיקה ולא טרח לציין שלבדיקה יש שלושה שלבים מקדימים: חייבים לקבל לפניה זריקה, והזריקה מצריכה בדיקת דם, ובדיקת הדם מחייבת הפניה. את ההפניה לא קיבלנו ותורים לבדיקת הדם ולזריקה לא קבענו. כך הגיעה אלישה לבדיקה כמו תלמידת כיתה ב' שמתייצבת לבחינת בגרות בחשבון דיפרנציאלי.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

אחרי ביקורים אינסופיים בקופה, היא פנתה בתדהמה לדוקטור עצמו, שהפטיר בלי למצמץ: "מה לעשות, נשים בהיריון צריכות להתאמץ יותר". התשובה היתה כה איומה עד שאלישה הגישה תלונה. כעבור כמה חודשים הביעה הקופה צער על חווייתה, אך ציינה כי הרופא האמור "מבוקש במיוחד". כשכך נוהג רופא מבוקש, אין לנו ברירה אלא להזמין אמבולנס לקליניקה אחרת. אז עברנו לקופה חדשה, רעננים וחסונים, והשבוע לקחתי את הילדה לבדיקה שגרתית.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

"קודם כל אני מבקש ממך לא לאחר", הורה הרופא כשנכנסתי. אמת, הגעתי באיחור של שבע דקות, אבל התור לפניי התעכב ממילא, ואני בעצמי המתנתי עוד כ־20 דקות. אבל דרכיה הספרטניות והקפדניות של הקופה החדשה מצאו חן בעיניי. הנהנתי בהכנעה. "אתה יודע, לפעמים עם תינוקת יש עיכובים לא צפויים".

הוא מלמל משהו לתוך מסך המחשב, הניח את הילדה על מיטת הבדיקות והציץ בה מפה ומשם. עכו קמה על צד שמאל באותו בוקר וסירבה לחייך לפרצוף החדש.

"בדרך כלל היא נחמדה. היא קצת במצברוח, זה יעבור", הסברתי. הוא לא התרגש. "כבר מתהפכת?", שאל. “עוד לא”, עניתי. "לא טוב. צריכה להתהפך", אמר בטון שהזכיר לי דיאלוג של חנוך לוין )"לא טוב זבולון, קטן לא טוב, שמן לא טוב. צריך אשה גבוהה ורזה ושמה פייגע"(. הוא הסיר את החיתול ואמר: "צריך לשים לב פה, תראה —"

"כן", מיהרתי לקבל אחריות, "קצת אדום, יש לי קרם".

"אתה מדבר יותר מדי", נזף, ואז הנחה אותי כיצד לבצע בדיקה ביתית באזור התת־חיתולי. התביישתי. זה באמת היה לא לעניין.

"טוב", אמר הדוקטור כעבור דקה. "היא נראית טוב, אבל ההתפתחות שלה איטית. רד לקומה הראשונה, למרכז להתפתחות הילד".

הופה. משהו לא תקין. אל פניקה! נרד למטה, ונקבל חוות דעת מיד. נטלתי את הכובע, המעיל והצעיף שלי, את התיק ובו בקבוקים, חיתולים, מגבונים, צעצועים, חיתול טטרה ושמיכה, את המנשא ובו הילדה, את הכובע שהסירה כשנכנסנו ואת המוצץ עם השרוך שמונע ממנו ליפול לרצפה, וירדנו.

בקומה הראשונה נתבקשתי למלא שאלון של שלושה דפים. שאלתי אם לאחר מילויו נראה מומחה, וענו לי שהתהליך יימשך שבועיים לפחות. השאלון נכנס למערכת. משייסקר — נקבל זימון.

"שבועיים? אבל הרופא היה לא ברור! אני רוצה לדעת מה הוא זיהה שם!", אמרתי. הפקידות הסבירו שאין ברירה. מילאתי את פרטינו, ואז הפכתי את הדף. מעבר לו היתה טבלה ארוכה וריקה שבה אני אמור להזין את ליקוייה של ילדתי.

"אבל אני לא יודע מה לרשום כאן. הרופא לא הסביר לי מה הבעיה". הפקידה עיינה בדף שהעניק הרופא. היה כתוב בו שהילדה סובלת מ"מוטוריקה גסה" ומ"טונוס מוגבר בחגורת הכתפיים".

אני לא יודע מה זה טונוס, אבל באותו רגע נשבר לי הטונוס. נטלתי שוב בידיי את הכובע, המעיל והצעיף שלי, את התיק ובו בקבוקים, חיתולים, מגבונים, צעצועים, חיתול טטרה ושמיכה, את המנשא ובו הילדה, את הכובע שהסירה כשנכנסנו ואת המוצץ עם השרוך שמונע ממנו ליפול לרצפה, ועליתי בחזרה לקומה השנייה. בדיוק הגיחו מטופלים מחדרו של הרופא. מיהרתי ותפסתי את מקומם.

"דוקטור, מה לא בסדר עם הילדה?", התעקשתי.

"מה? הכל בסדר", הוא הפטיר.

"אז למה שלחת אותי למטה?".

"אה, אמרת שהיא עדיין לא מתהפכת. זה כי הכתפיים לא משוחררות. שימו אותה על הבטן עם צעצועים שהיא אוהבת בהישג יד. היא תשתמש בזרועות והכל ייפתח. די מהר היא בטח תתהפך".

מניתי בזריזות בראשי את מספר השניות שנדרשו לו כדי לומר את הדבר. לא יותר משש. אני מבין שרופאים מתמודדים עם זמני ביקור הולכים וקצרים, אבל שש שניות זה פאקינג בקטנה, בעיקר כשעומד מולך אב לילדה ראשונה, שלא יודע כמה חרד הוא אמור להיות. זה משהו שלא מקדישים לו אפילו שש שניות בהשתלמויות לרופאים. "למה לא אמרת את זה קודם?" חקרתי, "למה שלחת אותי מלא דאגה ובלבול לתהליך שלוקח לו שבועיים רק להתחיל?".

הדוקטור התנצל, אבל אני את הלקח כבר למדתי: אין הבדל בין קופות החולים. כולן אדישות למטופלים, לא מבחינות כשהן מעוררות אצלם מתחים נוראים ומיותרים. מזל שעכו הקטנה נותרה רגועה. ובאותו ערב היא אפילו התהפכה בהופלה מרשים של 180 מעלות על משטח המשחקים, מבצעת מהלך מחאה מרהיב.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות