100 שנה להבימה: ותיקי התיאטרון יעבירו הערב את המפתח לדור הבא באירוע חגיגי

לפני 100 שנה עלתה במוסקבה ההצגה הראשונה של תיאטרון הבימה “נשף בראשית” בבימויו של יבגני וכטנגוב. חזונם של נחום צמח, מנחם גנסין וחנה רובינא להקים תיאטרון עברי קרם עור וגידים כשצמח פנה לבמאי הרוסי המפורסם קונסטנטין סטניסלבסקי שסייע להם.

מאז עבר התיאטרון עליות ומורדות, הדור המייסד פינה את מקומו לשחקנים חדשים, מחזאות ישראלית נכנסה לרפרטואר לצד הקלאסיקות הידועות וגם הבניין המיתולוגי עבר שיפוץ מהיסוד. הערב ייפתחו בתיאטרון חגיגות ה־100 להיווסדו באירוע בבימויו של נתן דטנר ובהנחייתו ובהשתתפות שחקני ויוצרי הבימה לדורותיהם. אחד מרגעי השיא של הערב יהיה כאשר יעלו “זקני השבט”, אותם שחקנים שזכו לעבוד עם המייסדים בכבודם ובעצמם, ויבצעו את המונולוג “כל העולם במה” מתוך “כטוב בעיניכם” של ויליאם שייקספיר.

דליה פרידלנד. “לערב הפתיחה תפרו לנו בגדים” | צילום: צביקה טישלר

באופן סימבולי יעבירו הוותיקים (שלמה בר שביט, דליה פרידלנד, ישראל בידרמן, רולף ברין, פנינה פרח בקר ואלכס פלג) את ה”מפתח” לתיאטרון לדור הצעיר שימשיך להוביל אותו עוד שנים רבות. שניים מהם, בר שביט ופרידלנד, סיפרו בראיון מיוחד ל”כלכליסט” מהו הבימה עבורם, ואיך מעבירים את השרביט לדור הבא.

נהנה גם מהסקנדלים

גילו של בר שביט נושק ל־90, גופו רפה בשל מחלת הפרקינסון, אך מוחו צלול לחלוטין והוא זוכר בעל פה סיפורים וטקסטים מהצגות ששיחק בהן לפני 50 שנה. הוא עדיין מגיע מדי בוקר עם המטפל שלו לבית הקפה שצמוד לתיאטרון ועל אף שהוא כבר לא שם הרבה שנים, הוא טוען: “אף פעם לא הלכתי מפה כי הבימה זה הבית שלי”. הוא שיחק 260 תפקידים (“רק את פינוקיו לא שיחקתי”, הוא צוחק) ונהנה מכל רגע. “נהניתי גם מהסקנדלים והאינטריגות, זה כל כך יפה בתיאטרון. אנשים אמוציונאליים יודעים גם לכעוס ולהתפרץ. אני מאוד אוהב שחקנים, יש בהם משהו ילדותי, אנשים עם חלומות גדולים שכל הזמן דואגים שאולי לא יתגשמו”.

שלמה בר שביט. “אני חי על הזכרונות, בעיקר מהבימה” | צילום: אביגיל עוזי

רובינא ומסקין היו ההורים שלו במחזה “בערבות הנגב” מאת יגאל מוסינזון שעלה ב־1949. “כל השחקנים היו רוסים ופולנים וחיפשו צבר שישחק את הפלמ”חניק הצעיר. הוציאו אותי מהצבא וסיימתי את השירות בתיאטרון”, משחזר בר שביט, “בחזרה הראשונה התברר לי שהם משחקים את ההורים שלי, ורעדתי מפחד. כשאתה משחק עם רובינא ומסקין אתה שחקן אחר, כי הם שופעים כזו עוצמה שאתה מוכרח ללכת לקראתם, אחרת אתה נעלם. אמרו לי שרובינא בבית חולה אז הלכתי אליה הביתה והיא שכבה במיטה עם שפעת. אמרתי לה שאני הולך לשחק את הבן שלה ולפי שיטת סטניסלבסקי אני רוצה שניצור מערכת יחסים של אם ובן. ירדתי למכולת והכנתי לה ארוחת בוקר למיטה. חפפתי לה את הראש בכיור עם פתיתי סבון והחזרתי אותה למיטה שבעה ונקייה”.

בר שביא ישב בהנהלת התיאטרון ב־58’ וב־77’ אז קנה לעצמו גם כמה אויבים עד עצם היום הזה. “היינו קולקטיב ונקלענו לקשיים ונאלצתי לפטר שחקנים למרות שהיו מצוינים, כי היינו על סף פשיטת רגל. אבל אלוהי התיאטרון עמד לצדי ונסים אלוני הכיר לי את המחזה ‘ביקור הגברת הזקנה’, הבאנו את יוסף מילוא מגרמניה לביים וזו היתה הצלחה גדולה. תוך לילה כולם חזרו לתיאטרון, אבל זוכרים לי עד היום את זה שפיטרתי אותם”.

מימין: שלמה בר שביט ב”אגדת שלושה וארבעה”, 1955; בר שביט ודינה דורון ב”ג’יג’י גסטון”, 1961; ודליה פרידלנד ב”פגישה על הגבול”, 1966 | צילום: אביגיל עוזי, צביקה טישלר

הוא מספר שקראו לו הילד של הבימה וגנסין אמר עליו “שלוימל’ה בא בשביל להישאר”. במהלך השנים סיפר בר שביט את הסיפור המפורסם על ה”מפתח” לתיאטרון שנתן לו כשהיה על ערש דווי, אותו מפתח סמלי שהעניק לקהל בפתיחת האולם החדש לפני מספר שנים ושבר שביט יעניק הערב לדור ההמשך. “הזקנים שהתייחסו להבימה כמו בית מקדש אולי הגזימו, אבל הם הצליחו להעביר לדור שלנו (מישה אשרוב, שמואל רודנסקי, מרים זוהר, שרגא פרידמן, רפאל קלצ’קין) את הגרעין של הקדושה, שבתיאטרון צריך ללכת על קצות האצבעות”.

מהו אותו מפתח מבחינתך?

“אם צעיר מבקש ממני עצה אני אנסח זאת כך: ‘תאהב את הרגע שאתה על הבמה כי הרגע הזה לא חוזר יותר, והוא רגע יוצא מהכלל. נצור את הזיכרון שלך. אני חי על הזיכרונות שלי אז קל לי לעבור את המציאות, והזיכרונות שלי הם בעיקר הבימה”.

ילדי הבימה

פרידלנד נולדה לפני 83 שנה למי שנמנו על מייסדי התיאטרון, חנה הנדלר וצבי פרידלנד. “אנחנו היינו ילדי הבימה”, מספרת פרידלנד. “היינו שישה ילדים, בהם גם אילנה רובינא ואמנון מסקין, שכל היום היינו משחקים יחד. כששמענו על חניכת הבניין החדש ברחוב תרס”ט כתבנו מכתב להנהלה וביקשנו שיזמינו אותנו. קיבלנו תשובה רשמית במכתב חוזר שאנחנו מוזמנים. לערב הפתיחה תפרו לכל הילדות שמלות לבנות וכל הבנים לבשו מכנסיים שחורים וחולצה לבנה וחגגנו עם הגדולים”.

זה הזיכרון הראשון של פרידלנד מהבימה בו שיחקה אף היא במשך 40 שנה. היא החלה כילדה ב”הדיבוק” ובהמשך בין השאר גילמה את נורה ב”בית בובות”, נינה ב”השחף” ועוד עשרות תפקידים. “התיאטרון אז היה משהו אחר, שמיים וארץ. כשהבימה הגיעה לארץ זה הקפיץ את כל עולם האמנות קדימה. אז קק”ל ובנק לאומי (אז בנק אנגלו פלשתינה) נתנו לכל שחקן הלוואה וקרקע בסוף תל אביב ברחובות פרוג, דב הוז וגורדון, מי ידע שאי פעם זו תהיה פנינת נדל”ן. ואלה היו החיים שלנו, גרנו כולנו באותה שכונה וגדלנו לתוך הדבר הזה. רובינא מאוד אהבה את ילדי הבימה והיינו באים לאכול אצלה המון. היא אמנם לא היתה בבית, אלא בחזרות, אבל היתה לה עוזרת שהיתה מכינה אוכל וכל הילדים הגיעו”.

לצד הזיכרונות היפים יש לה גם מטען אישי כלפי התיאטרון. “הייתי בהבימה 40 שנה, ובשנות ה־80 הגיע מנהל אמנותי חדש שחשב שאני לא מספיק טובה, ומתפקידים טובים התחלתי לקבל תפקידים מעליבים. אז חיכיתי ליום הפנסיה ואמרתי שלום, ואז התחילה הקריירה שלי מבחינתי. התחלתי להופיע בכל העולם עם מחזה שכתבתי עם חברתי ללימודים באנגליה על שתי ניצולות שואה. בעצם זה אולי היה קצת בגלל שאני ילדת הבימה, אפילו תת־הכרתית, כי הדור של המייסדים כבר כמעט לא היה ואני הייתי קצת מטפחת אדומה”. כשפנו אליה לקחת חלק באירוע החגיגי פרידלנד כמובן נענתה בשמחה: “אני מתרגשת בשביל ההורים שלי שהקימו את התיאטרון הזה”.