חמלה וספורט: מה אפשר ללמוד מדן שמיר, הצמד דרפיץ' וברדה והאמא מהשכונה?

באולפן הטלוויזיה התארח מולי קצורין. הנושא: מה צריך לעשות עם גלן רייס ג'וניור אחרי שבעט כדור ליציעים. בדיון שנוהל לפני מספר שבועות קצורין התעקש שצריך לפעול בחומרה כנגד השחקן כדי להעמיד אותו במקום, אחרת כדור השלג יגדל ולא יהיה ניתן לשליטה. הוא טען שהוא אומר את זה מניסיון של שנים, כולל אימון של שחקנים כוכבים. אנחנו חכמים בדיעבד ויודעים שבזכות התנהלות הפוכה של דן שמיר הוא הרוויח את השחקן והסוף ידוע - גלן רייס קלע את סל הניצחון בגמר הגביע נגד מכבי תל אביב. אבל לכאורה קשה היה להתווכח עם הטענה של קצורין.

הרי מאמן צריך להיות דומיננטי ולא להתקפל מול שחקנים, בוודאי אמריקאים, שמחפשים כל הזמן את הפרצות כדי לעשות מה שבא להם. צריך לטפל בזה כשזה עוד קטן אחרת איבוד השליטה יהיה כואב. פפי תורג'מן, כדורסלן עבר שמבין נפש שחקן מהי, ניסה באולפן להסביר למולי מדוע כדאי להתנהל אחרת עם רייס ג'וניור, אבל קצורין בשלו - חזר ואמר בצורה חד משמעית שעיגול פינות עכשיו יגבה מחיר גדול בהמשך.

יום חמישי, מספר שעות לפני גמר הגביע ואני במרפאה של רופא הילדים עם הבן שלי. מגיע למרפאה ומוצא שכל האנשים עומדים, המזכירה נראית מתוחה ואחת האמהות עומדת מחוץ למרפאה וצועקת לכיוון לא ברור. הבנתי שכמה דקות לפני כן קבוצת ילדים בגילאי 5-9 (!) זרקה פצצת סירחון למרפאה ונפצים שעשו רעש והפחידו את הילדים והתינוקות. האמא כולה בעצבים מזהה את קבוצת הילדים ורצה לעברם, מנופפת בשקית נפצים שתפסה ומאיימת להביא משטרה. הילדים בורחים אבל נראים מבסוטים מהאקשן הנוסף שנוצר. אחת האמהות מהשכונה שהגיעה אף היא למרפאה עם ילד חולה אומרת שמכירה את הילדים ולטענתה מדובר בילדים עם קשיים התפתחותיים וצריך פשוט להניח להם. את האמא העצבנית זה עוד יותר מעצבן והיא טוענת שגישה כזאת לא מקובלת ואם לא נטפל בזה כאשר הם קטנים מי יודע מה יקרה כשהילדים האלה יגדלו ויהיו עבריינים. "צריך לחתוך להם את הכנפיים עכשיו" ו"הכל זה חינוך" היא פוסקת. האמא מהשכונה מסתכלת עליה במבט שאין עם מי לדבר. מבט שהזכיר לי את המבט של פפי תורג'מן כאשר קצורין המשיך לדבוק בעמדתו. אח"כ אם זיהיתי נכון, אותה האמא מהשכונה נגשה לילדים, דיברה איתם והמהומה נרגעה.

גם בנתניה יש שחקן כוכב שסבל שנים רבות ממאמנים שניסו להגדיר לו גבולות, שהאמינו באמת ובתמים שהם נוקטים בגישה חינוכית שתעזור לשחקן המוכשר אך בפועל בעיקר היו עסוקים לצמצם את פרץ היצירתיות של ערן לוי. בזמנו לוי אמר שהיו לו הרבה מאמנים שהאמינו שצריך לטפל בו ביד קשה ופחות מדי מאמנים שהבינו שכל מה שהוא צריך מדי פעם זה חיבוק טוב ותמיכה. גם הוא היה צריך לחכות יותר מדי שנים עד שפגש בצמד מאמנים (שי ברדה וסלובודן דראפיץ') שמסוגל להכיל אותו, על הצדדים הטובים יותר וטובים פחות שלו.

הכלה זו לא רק מילה

זה נשמע מושג לא ברור, קצת תלוש במציאות הקשוחה של החיים כאן, בטח ובטח במציאות של הספורט בארץ. אבל הכלה זוהי יכולת שהופכת למרכזית כאשר העסק לא צפוי ויכול להתהפך בשנייה. תוסיפו לזה את הלחץ האדיר של הקהל, של התקשורת, של בעלי הקבוצה, הפחד לאבד שליטה ברגע, הפחד שיגידו עליך שאתה רכרוכי, הפחד להתיר את הרסן ולמצוא שהמדרון חלקלק יותר מתמיד. הפעולה הטבעית היא הפעלת סמכות, הגדרת גבולות ברורים, ענישה. אתם יודעים, כל המלים האלה שמגיעות ממקום חינוכי אבל בעיקר מבטאות חשש מאיבוד שליטה.

הבעיה הגדולה היא שהדרך לשלוט במערכת מורכבת ולא צפויה בדרך הנשענת רק על שליטה נדונה לכישלון מראש. כן צריך להגדיר גבולות, כן צריך להבהיר תפקידים, כן צריך לשמור על משמעת ארגונית, אבל מי שלא מסתייע בזה כדי לאפשר גם חופש ומקום ליצירתיות, בוודאי בענפי הכדור הקבוצתיים שיצירתיות היא אחד הדברים המרכזיים בהצלחה, הוא פשוט לא בכיוון. והדרך לשם היא בהבנה הפשוטה של מאמנים/ הורים/ אנשי חינוך שאין אפשרות לשלוט לגמרי במתרחש וצריך לדעת גם לשחרר.

תשאלו את דן שמיר שלאורך שנים רבות בקריירה ניסה להעמיק ולשלוט בכל פרט ופרט עד שהבין בתהליך הדרגתי שבסופו של דבר מי שקובע הם השחקנים וצריך לאפשר להם חופש של יצירה. זה לא על חשבון משמעת ולא על חשבון ניתוח של משחקים אלא בנוסף לזה. ואז, כאשר מבינים שיש לנו השפעה על המציאות אבל אנחנו לא באמת יכולים לשלוט בהכל, אפשר גם להכיל שחקנים מורכבים, אפשר להבין שהם מביאים עמם מטען אישי לא פשוט, שהם לא אנשים רעים שרוצים לחרב את הקבוצה, אלא בעלי יכולות נדירות שהקבוצה יכולה ליהנות מהם.

די לשמוע את גיא פניני מדבר על רייס ג'וניור כדי להבין שזה לא רק המאמן שמכיל את השחקן אלא קבוצה שלמה שמסייעת לו בכך, קבוצה שלמה שמבינה שהוא צריך טיפול אחר ולא נותנת לגבולות היותר פתוחים איתו להשפיע על המשמעת הקבוצתית. הגיע הזמן שמאמנים יבינו שיש להם את האפשרות לטפל אחרת בשחקן מיוחד מבלי לאבד את המשמעת הקבוצתית ושחברי הקבוצה מספיק בוגרים להבין שדרך התנהלות מול אותו השחקן לא תקפה לאחרים, שזה שחקן מיוחד וצריך להתנהל מולו בצורה אחרת.

כאשר יהיה שיח פתוח על זה בקבוצה, זו הדרך להכיל שחקנים מיוחדים ולהנות מהיכולות יוצאי הדופן שלו. מה יהיה מחר אין לדעת, יכול להיות שהערן לוים והרייס ג'וניורים גם יחרבו משחקים בהמשך אבל כדאי להשקיע את המאמץ הסופר מיוחד בהם בגלל היכולות הנדירות שלהם.

השיעור הזה ניתן על ידי דן שמיר, שי ברדה, סלובודן דרפיץ' והאמא מהשכונה. הלוואי שמאמנים אחרים יפנימו את זה. ואני מניח שדי ברור שהכתבה מיועדת גם למנהלים, אנשי חינוך ואחרים.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, דוקטורנט לניהול ספורט באוני' בן גוריון ומרצה לניהול ופיתוח ארגוני בקריה האקדמית אונו