שחור ולוחמני: שירי "הפנתר השחור" סוחפים

השחורים בארצות הברית לא ידעו את נפשם מרוב אושר מסרט גיבורי־העל החדש של מארוול קומיקס, “הפנתר השחור”, המספר את סיפורו של טצ’אלה - יורש העצר של מדינה אפריקאית בדיונית בשם ווקנדה. כשמתעורר הצורך, הופך טצ’אלה לגיבור־על המכונה הפנתר השחור. את דמותו של הפנתר השחור של מארוול קומיקס הגו ב־1966 סטן לי וג’ק קירבי, שני יהודים ניו־יורקיים, כדי לתת לקהל קוראי הקומיקס השחור דמות להזדהות איתה. עתה הוא מגיע לקולנוע, בגילומו של צ’דוויק בוזמן. ובתור סרט שחור גאה, הוא כמובן מלווה במוזיקה שחורה גאה. את “הפנתר השחור - האלבום” (הליקון), הכולל שירים מפסקול הסרט ושירים שנוצרו בהשראתו, הפיקו קנדריק לאמאר - אחד משני הזוכים הגדולים בטקס הגראמי האחרון - ומפיק ההיפ הופ אנתוני טופ דוג טיפית’, האיש שגילה את לאמאר כשהוא היה בן 15.

הרגע הכי פופי

הסינגל המוביל מהאלבום הוא “All the Stars” של לאמאר ביחד עם זמרת הניאו־סול סיזה, אחד הקולות המרגשים של התקופה האחרונה. אין בשיר שום דבר פורץ דרך, אבל זה שיר יפה שפורט על נימי הרגש. זהו הרגע הפופי ביותר באלבום. מלבד “Pray for Me” הלהיטי שמשלב את השירה המייקל־ג’קסונית של דה וויקאנד עם הראפ של לאמאר, יתר האלבום יותר מאתגר, הן מבחינת הסאונד והן מבחינה תוכנית.

מימין: סצנה מתוך "הפנתר השחור" ועטיפת האלבום | צילום: null

עוד מבין המשתתפים באלבום: Sjava הדרום־אפריקאי ששר בשפת הזולו בשיר שבו הראפר הקליפורני מוזי מדבר על השחיתות של מערכת המשפט ואלימות משטרתית, וינס סטייפלס, ג’ורג’ה סמית הבריטית וג’יימס בלייק (לבן ששחורים אוהבים). האלבום כולו עכשווי, מה שמעלה שאלה אוצרותית. קנדריק לאמאר חתום כאחד הכותבים בכל אחד מהטראקים ומשתתף ברבים מהם. זאת בוודאי החלטה חכמה מבחינה מסחרית, אך נשאלת השאלה אם היא חכמה מבחינות אחרות.

לאן נעלמו הפנתרים

הסרט משתדל לקשור את התמות שלו לשיח היסטורי של התנגדות והעצמה שחורה, אך בפסקול אין אף קטע סול או פאנק המשויך לתנועת הפנתרים השחורים של סוף שנות ה־60 ושנות ה־70. אין בו זכר לגיל סקוט־הרון או אפילו לטופאק. הסרט גם קושר את עצמו לתנועת האפרופוטוריזם. הוא שואב לא מעט מהתנועה שחותרת תחת הקונבנציות המאוד לבנות של המדע הבדיוני, בכך שהיא ממקמת דמויות שחורות כמרכזיות בתוך עולמות עתידניים ומתקדמים מבחינה טכנולוגית. אך בעוד הסרט הוא אפרופוטוריסטי, לגדול המוזיקאים של הזרם הזה, אמן הג’ז האוונגרדי הקוסמי סאן־רא, גם אין זכר בפסקול.

העובדה שבלוקבאסטר מיינסטרימי ענק של דיסני מלווה בפסקול שחור לוחמני היא מרשימה. יש המשווים את האלבום הזה, מבחינת חשיבותו ההיסטורית, לפסקולים הקלאסיים של סרטי בלאקספלויטיישן מהסבנטיז. השאלה היא האם היה צריך לתבל אותו בקצת היסטוריה.