צילום: שאול גולן, אוראל כהן
פרשנות
יועמ"ש למכירה: כבר היינו בסרט הזה?
אם יש בסיס לחשד ששליחי נתניהו הציעו לשופטת גרסטל את משרת היועמ”ש תמורת סגירת תיקי המעונות, חשוב לברר אם שאר המועמדים קיבלו הצעה כזו. אבל שמועות כאלה התרוצצו על יועמ”שים קודמים: כולן נותרו בגדר שמועות
כל אנשי תיק 4000 - הנחקרים, העדים והקשרים ביניהם
אם תיערך בדיקה כזו, היא לא תפסח על היועץ המשפטי המכהן ‑ אביחי מנדלבליט. למה להניח שדווקא הוא, המועמד המוביל למשרה, לא קיבל הצעה דומה לזו של גרסטל? עצם הספק הזה ימונף נגדו, כמו במקרה של הקצינה שהתלוננה על ניצב רוני ריטמן, אבל בכיוון ההפוך. והרי גם בלי זה אופפים את מנדלבליט הפקפוקים והספקות שהוא נמצא בתפקיד רק כדי למרוח את חקירות נתניהו. הלוא הוא הגיע אליו היישר מכס מזכיר הממשלה. הקצינה של ריטמן היא “הוכחה” למוטיבציית היתר של המשטרה בעיני תומכי נתניהו. האפשרות שמנדלבליט קנה את מינויו בדיל שפרושו נמנום ממושך ומוטיבציית חסר אל מול תיקי המשפחה תהיה ל”הוכחה” בעיני מתנגדי נתניהו. הנה, האיזון הקדוש מוחל גם על תיאוריות הקונספירציות.
אף על פי כן, ההצעה שמיוחסת ליועץ האסטרטגי אלי קמיר נשמעת כבדיחה. לכן גרסטל לא דיווחה עליה. היא רק שיתפה את חברתה הטובה אסתר חיות, אז שופטת וכיום נשיאת העליון, בהתרשמות שמחפשים מישהו שיסגור תיקים. ההתרשמות הזו, למרבה הצער, ממשיכה מסורת לא־מפוארת של שמועות על מינוי יועצים משפטיים תמורת סגירת תיקים. סיפורים דומים הסתובבו על יוסף חריש, רוני בר־און, מני מזוז ויהודה ויינשטיין, ובדרך כלל הסתיימו בלא־כלום.
קראו עוד בכלכליסט
ההצעה: גרסטל חשבה שלא חייבים לדווח
אם ההצעה לגרסטל אכן הוגשה ברצינות, מדובר בטמטום כפול. ראשית, כמו שלסרגל לא מציעים להשתתף בתרגילים שדורשים גמישות לוליינית, כך לא מציעים לגרסטל, אפילו לא בצחוק, דילים מהסוג הזה. שנית, לגרסטל ‑ בין היתר מהסיבה הזאת ‑ לא היה סיכוי אמיתי להיבחר ליועץ משפטי לממשלה. את ועדת האיתור, בדצמבר 2015, היא סיימה עם שני קולות בלבד מחמישה.
התהייה נוגעת לכך שגרסטל לא דיווחה על ההצעה, אחרי שכמובן דחתה אותה על הסף. לכאורה ‑ סתירה. אם דחתה, סימן שחשבה שמדובר בעניין רציני; אבל אנשים כגרסטל מתנערים מדברים כאלה גם אם לדעתם מדובר בבדיחה.
האם יש בכלל חובת דיווח על הצעות מתעתעות כאלה, שיכולות להישמע גם כרציניות וגם כבדיחות? גרסטל סברה שחובה משפטית כזו לא קיימת. היא היתה אז נציבת הביקורת על הפרקליטות, עובדת ציבור שמועמדת ליועץ משפטי לממשלה: דיווח כזה היה הופך את חייה מהקצה אל הקצה.
אבל נשוב לתסריט. אילו גרסטל היתה נענית, היה צורך לעדכן את נתניהו, וגם את שרת המשפטים איילת שקד, כדי שיטו את הבחירה בוועידת האיתור לכיוון גרסטל. היה צורך לפנות לאנשי נתניהו בוועדה, משה נסים וענת ברקו, ולהורות להם להצביע בעד גרסטל במקום מנדלבליט. וגרסטל, אילו נבחרה, היתה שבויה לנצח בידי המשפחה המלכותית, בכוח הסוד הנורא. מי שצריכה להיות מודאגת מהסיפור הזה היא גרסטל, שמישהו מייחס לה שחיתות וטיפשות. אלא אם כן בסוג של “שופוני” של שני יחצ”נים שחושבים שהם מנהלים את המדינה.
הפרלמנט של פירר: כאן נטוו הקשרים
בין הנפשות שפעלו בזירה הזו היו קשרים מסועפים, חברויות שהתפרקו, שנאות שהתלקחו, טלנובלה משובחת. גרסטל והיועץ האסטרטגי אלי קמיר היו חברים ב"פרלמנט" שהתקבץ סביב הרב אלימלך פירר, שנמנו בו גם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והאלוף במיל’ יפתח רון טל, יו"ר חברת חשמל.
בימים שהפרלמנט פעל כתיקונו, קמיר שוחח עם גרסטל, לפי החשד, על הדיל המסריח. אולי ביקש להבטיח שתפקיד היועץ המשפטי יישאר בפרלמנט? אולי השכר הגבוה מבזק התניע בו את הרעיון לקשור בין כל החוטים: וואלה-שרה-גרסטל? ואולי הוא חבר לניר חפץ בתמרון אקרובטי שנסק והפך לאחת העבירות הפליליות החמורות שידענו? לפרקליטות יש המרחב והסמכות הפרשניים להכריע אם בכך מדובר, או שמא רק בבלון ניסוי שהופרח ומיד צנח. אבל גם לבלון כזה יש אולי משמעות פלילית. אם קמיר סחר בגרסטל מול חפץ, ודאי תישמע הטענה שמדובר בדברי רהב ללא כיסוי; אבל דיבורים כאלה, כפי שראינו, יכולים להניב המלצות חמורות.
באותם ימים, הפרלמנט היה מאוחד בתיעובו לאביחי מנדלבליט, שכן האחרון, בימיו כפצ”ר, גרם לפרישתו מהצבא של חבר הפרלמנט רון־טל. לימים “נקם” וינשטיין במנדלבליט, כשטיגן אותו ארוכות כחשוד בפרשת מסמך גלנט-הר־פז, ובהמשך שלח חוות דעת נוקבת נגדו לוועדת האיתור לבחירת היועץ בראשות הנשיא גרוניס. בכך סייע בעקיפין לגרסטל שהתמודדה מול מנדלבליט על התפקיד.
לימים חל קרע פנים־פרלמנטרי כשווינשטיין וגרסטל נקלעו לעימות חזיתי. גרסטל כנציבת ביקורת הפרקליטות הסתכסכה עם פרקליט המדינה שי ניצן על רקע פרשת זדורוב והמכון לרפואה משפטית. וינשטיין כיועץ משפטי לממשלה גיבה את ניצן, וגרסטל ניתקה עמו סופית את הקשר.
משרת היועמ”ש: בית חרושת של שמועות
תולדות מינוי היועצים המשפטיים רצופות שמועות לעסקאות מושחתות: קח מינוי - סגור את התיק. בדרך כלל מדובר באגדות אורבניות, במקרים אחרים ציפיית הממנים שהתיק ייסגר אכן התגשמה, מה שעודד, אך לא הוכיח, את השמועה על דיל קודם.
אחד הדילים האלה חולל מהפך במינוי היועץ המשפטי לממשלה. בשנת 1996, לאחר פרשת בר־און-חברון, פורסם שרוני בר־און ‑ מועמדו של שר המשפטים צחי הנגבי למשרה ‑ נפגש עם השר אריה דרעי והבטיח לו לקדם עסקת טיעון בתיקו הפלילי תמורת תמיכה של דרעי במינוי. לפרסום לא נמצא אישוש והשניים לא נפגשו.
אף על פי כן, השערורייה שבעסקת בר־און‑חברון נבלעה בביקורת הכללית על המינוי, כי מעולם לא נבחרה עד אז דמות כה פוליטית ‑ ועו”ד שלא בשורה הראשונה של המקצוע ‑ למשרת היועץ המשפטי לממשלה. מינויו של בר־און שרד שלושה ימים בלבד, ותחתיו מונה אליקים רובינשטיין. לאחר הפרשה הועברה סמכות מינוי היועמ”ש לוועדת איתור.
הראשונה בעסקאות המינוי האלה נרשמה לכאורה ב־1986, בפרשת קו 300, שבה הרגו אנשי השב”כ שני מחבלים שנתפסו חיים, רימו בשתי ועדות בדיקה, והפילו את התיק על חף מפשע, הקצח”ר יצחק מרדכי. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר שהתעקש למצות את הפרשה נכנס לעימות חזיתי עם ראשי הממשלה שמעון פרס ויצחק שמיר, והתפטר. רגע לפני שהתפטר מיהר להגיש תלונה במשטרה נגד אנשי השב”כ. תחתיו מונה יוסף חריש, שהתבקש ערב המינוי משר המשפטים יצחק מודעי למשוך את התלונה. חריש התעקש למצות את החקירה. “מטוראי עד הדרג המדיני”, אמר, “ואם היה דרג מעל הדרג המדיני, הדרג האלוקי, גם הוא היה נחקר”. חקירה נערכה אך תיק לא הוגש, שכן שהפרשה הסתיימה בחנינה.
עסקה משוערת נוספת היתה מינויו ב־2001 של מני מזוז, היועמ”ש הראשון שמונה בידי ועדת איתור. התמורה המצופה ממנו היתה סגירת תיק האי היווני נגד ראש הממשלה אריאל שרון, בעקבות כתב אישום שהותירה על שולחנו פרקליטת המדינה היוצאת עדנה ארבל.
מזוז, שכעס על המוקש שהונח לפתחו, אמנם סגר את התיק במסיבת עיתונאים שתיזכר לעד בזכות אמירתו על “סימון מטרות” של הפרקליטות. האם הוא קנה את המינוי תמורת הבטחה לסגור את התיק? מזוז הגיע במרוץ לקו הגמר לצד עוזי פוגלמן. בשיחת ההיכרות שקיים עמו שר המשפטים יוסף לפיד, מזוז הבטיח לצמצם את הפעלת הכלי הפלילי כלפי אנשי ציבור לטובת הכלים האזרחיים, המנהליים והמשמעתיים. לפיד קנה, והסביר את ההבדל בינו לבין ארבל: “לארבל יש קונספציה שלפיה, כשהיא רואה כסף רב עובר מיד ליד ללא הסבר, היא מניחה שזהו שוחד ואז היא מחפשת הוכחות לשוחד. מזוז רואה זאת בכיוון ההפוך. אם יש לו שורה של הוכחות שמצטברות לכך שמדובר בשוחד, רק אז הוא רואה בהעברת הכסף שוחד”.
מינוי של מזוז אושר בסופו של דבר בוועדת האיתור, לא לפני שדן מרידור הוחלף בוועדה בידי דוד ליבאי. “המועמדים לעמוד לדין בוחרים את הוועדה שבוחרת את היועץ ואת היועץ עצמו”, אמר אז מרידור, וצדק.
8 תגובות לכתיבת תגובה