אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: המהפכה הצרפתית שלי איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: המהפכה הצרפתית שלי

יוקר המחיה בישראל דוחף אותנו לנסות את גורלנו בכפר קטן בפרובאנס, שם היין זול, היער עמוק ובית משלנו הוא חלום בר־השגה

22.02.2018, 09:16 | יובל בן עמי
לפעמים "לפעור פה" הוא לא רק מונח ציורי. לפעמים אנשים ממש פוערים פה. "אפשר לשאול כמה עולה הבית?" שאלה אותי הבנקאית בסניף שלי בדרום תל אביב. "אין שום בעיה", השבתי. "הוא שווה 665 אלף שקל". לקח לה שתי שניות לקלוט את עצמה ולמהר לסגור את פיה. "אבל זה כי הוא בכפר, נכון?".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"הבית בכפר, זה נכון, אבל בסכום הזה אפשר לרכוש גם דירת שלושה חדרים באביניון. יש מסים בצרפת והבית צריך שיפוץ, ועדיין מדובר בחמישה חדרים על פני שלוש קומות במקום הכי יפה בעולם. בכלל לא חשבנו לעבור לשם, עד שראינו שזה ככה".

את הרגע ההוא מול חלון משרדה של סוכנות נדל"ן בכפר בחבל פרובאנס שבצרפת, הרגע שבו הבנו בדיוק עד כמה שקרית הכלכלה הישראלית וחווינו שבר, את הרגע ההוא תיארתי כאן בטור כבר לפני חודשיים. מאז נעו הגלגלים. הניסיון הראשון לרכוש שם בית נכשל מסיבות טכניות. הוא היה ארמון של ממש ולכן יקר יותר. יקר כמו, נגיד, דירת שניים וחצי חדרים ליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב או בשיכון בחולון. כדי לקבל משכנתא היה עלינו להיות לקוחות של בנק צרפתי לפחות במשך שנה, אז שכחנו ממנו.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

אבל זרע החלום כבר נטמן. חזרנו לצרפת וחיפשנו בית זול יותר, כזה שלא מצריך משכנתא מזוג שיש לו חיסכון זעיר, אולי רק הלוואה בסיסית. בצרפת, מדינה שמגינה על אזרחיה, יש כאלה. התמקמנו באזור קצת אחר, בעיר היפה אביניון, שחומות עתיקות מחומות ירושלים מקיפות אותה, ושטירה אדירה, שבה חיו אפיפיורי המאה ה־14, משתקפת בנהר שלה. עשינו שם חיים, הרבצנו ארוחות שחיתות עם מצרכים מהשוק, אבל כל הזמן חשנו מוזר, כאילו שאנחנו לא בבית.

הכפר שבו ראינו את הארמון ההוא נקרא ז'וק. זה לא שם מוצלח עבור מקום מגורים לישראלים, אבל המקום עצמו מוצלח להפליא. זה כפר היסטורי רגוע ואלגנטי של 4,000 איש, חבוק ביערות מחט ומטעי זית. מראש המתלול הקטן שלו, לצד קאפלה מהמאה ה־12, היערות האלה נראים כשהם משתרעים דרומה בלי הפרעה עד למרחק אדיר, ומטפסים על הרי רמת סן־ויקטואר.

קשה לשכוח מקום כזה, והחיים הקשו עלינו. כששכרנו רכב בשדה התעופה של מרסיי, הודיעה לנו הפקידה בהתנצלות: "האוטומטי היחיד שנשאר לי הוא ניסאן ז'וק". חשבנו שלא שמענו נכון, אבל המודל באמת נקרא Juke, שזה כמעט כמו Jouques.

אבל בז'וק הרי היתה האכזבה, שם שוכן הבית שאיבדנו, עם מרתף היינות והגראז' ורצפות העץ והאריחים בחזית… עדיף לא להתבאס. מצאנו בית בכפר קטן ליד אביניון. אפילו שמנו עליו הצעת מחיר, ופתאום התחרטנו. רגע, אז מה אם הוא לא ארמון. יש מקום בעולם הזה שכאילו בחר בנו. וזה לא הבית ההוא, אלא הכפר השקט שבו הוא שוכן, שתריסי בתיו עץ ומגדליו אבן ורחובו הראשי הוא טיילת המשקיפה על רחבת דשא מתוקה. דהרנו מזרחה לז'וק, מצאנו בית צנוע יותר ואנחנו הולכים עליו.

"צנוע" זה כמובן עניין יחסי. שהרי תמורת 665 אלף שקל נקבל שלוש קומות וחמישה חדרי שינה. אבל אין בו פטיו, וצריך לשבור קירות, ולהחליף אסלות ופה ושם לרצף. אבל זה יאפשר לנו להיות שותפים בבניית הבית שבו נגור, וגם זה יפה.

הטור הזה חוגג השבוע שנה. בעצם כבר חלפה יותר משנה, אבל זו הפעם ה־52 שבה הוא מופיע, כמניין פרשות השבוע. מעל המילים האלה כתובה המילה "בתנועה". זאת ההכוונה היחידה שנתנו לי עורכיי מראש: להישאר בתנועה. עד כה תיעד המדור תקופה של תנועה אדירה. ארבע פעמים נענו במהירות של כמעט אלף קילומטר לשעה, הלוך לצרפת ואז שוב, לבחון עתיד אחר, עתיד שבכלל לא מובטח לנו. אף אחד מאיתנו אינו אזרח האיחוד האירופי. בשלב זה רק אני מדבר צרפתית, ולה יש צרפתית של חובבן. איש לא מחכה לנו שם.

ובכל זאת, תנועה אדירה נמצאת כנראה בדרך. לא הכיבוש וגם לא חום יולי־אוגוסט הם שדוחפים אותנו לחפש ברצינות את עתידנו במקום אחר, יחד עם תינוקת ששמה כשם עיר בארץ שאנחנו כה אוהבים. זאת הכלכלה. אם חשתי פה ושם שהמדור הוא ילד זר באכסנייה שלו, התברר שטעיתי. סך כל המסעות הקטנים שתיארתי עד כה מצטבר למסע אחד גדול, כלכליסטי.

אבל אין סיבה לתוגה, שהרי אנחנו לא נפרדים מהארץ. הניסיון כבר לימד אותנו שמישראל אין להיפרד. היא ארץ ממארת. היא תישאר כרוכה לך מסביב לצוואר תמיד, אוהבת ושונאת, נאהבת ונשנאת. לא רק עם ילידיה. היא מתנהגת כך גם עם עולים ומהגרי עבודה, אפילו עם תיירים שבאים לסופ"ש.

אז יאללה, צריך להביט קדימה, לצרפת, לפרובאנס! מה מצפה שם? קשה לי לומר. אפילו שכבר טעמנו את הרויי (סוג של מיונז עם זעפרן, פלפל חריף ושום) ואת הפיסטו (בעצם פסטו), אפילו שכבר חצינו אי אלו רכסים וכרמים וראינו כי טוב עד מאוד. ערפל לא אופייני רובץ על נמל מרסיי שבדמיוני. העתיד הוא תעלומה. אין ברירה, נוריד אותו עם כוס יין טובה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות