מה צריך כדי לבנות עמוד שדרה של קבוצה?

אליאס קנטי היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי-בולגרי, שחי ופעל בעיקר באוסטריה, באנגליה ובשווייץ. הוא זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1981 ועבודתו הושפעה רבות מהאווירה הפוליטית באירופה ערב מלחמת העולם השנייה.

בספרו מ-1960, "ההמון והכוח", כתב על הפגנות נגד בתי המשפט או מוסדות אחרים שבהם חזה במפגינים תוקפים את המוסדות הללו, ללא התחשבות בכך שהשוטרים יורים עליהם. "יש נחישות בתנועת המפגינים..." כתב קנטי. "זה נראה כאילו כל אינדבידואל מעביר מסר מעצמו לאחרים. האינדבידואל מרגיש כאילו הוא מתעלה על גבול היכולות האנושיות שלו בזכות האחרים שמסביבו. הוא לא מחליט להצטרף להמון מתנפל, משהו גורם לו לעשות את זה. הוא חווה בעצמו את הדבר הכי קרוב לעוצמה חייתית". בהמשך הספר, קנטי מדבר גם על תפקיד "המנהיג" בתנועה ההמונית הזו. על "מלך" שבפעולות מסוימות - לא בהכרח מילים - "מצווה" על ההמון לנוע לכיוון אחד. "הציווי עתיק יותר מן השפה; שאם לא כן הכלבים לא היו מסוגלים להבינו", כותב קנטי.

בזכות טכנולוגיה מתקדמת כמו MRI או סורקים של פעילות מוחית, ניתן היום להבין מדוע אנשים "מופעלים" בצורה כזו. מדוע הם "מחקים" פעולות של אנשים אחרים. מדוע משהו בפנים "גורם" להם לעשות משהו שהם לא מחליטים לעשות, אלא פשוט עושים אותו. כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת, מומחים למדעי המוח מצאו הסבר לתופעה כאשר גילו נוירונים במוחות קופים, שאותם כינו "נוירון מראה".

נוירון מראה הוא תא עצב שמצוי באזורים מסוימים בקליפת המוח הקשורים לפעילות מוטורית. ייחודו הוא בכך שהוא מגיב לא רק כאשר החיה (או האדם) שבמוחה הוא נמצא מבצעת תנועה כלשהי, אלא גם כאשר החיה צופה בחיה אחרת, בדרך כלל מאותו המין, מבצעת תנועה כזאת.

המטרה המשוערת של פעילות הנוירון כתגובה לתנועה הנצפית, היא למידה מוטורית, שבמסגרתה תא המראה לומד לתזמן את הרגע המדויק שבו יש לבצע את התנועה הספציפית שאותה הוא מייצג. למידת התזמון נעשית באמצעות חיקוי התזמון שבו החיה שנצפתה ביצעה אותה. תזמון יכול להיות צליל או אפילו הבעת פנים.

לפי מדענים שחקרו את הנושא, אפשר כך להעביר מסרים "קדמוניים" עם הנוירונים הללו.

לא חייבים לדבר על זה

מחקרים מראים שמנהיגים - פוליטיים, עסקיים וגם בספורט - יכולים להיות בעלי השפעה גדולה על האווירה בזמן נאום, ישיבה או פגישה בזכות שפת גוף בלבד. הם יכולים לגרום לאחרים לכעוס או לפחד, להתלהב ממשהו ואפילו לבצע פעולה מסוימת - מבלי לדבר.

בספרו על מנהיגים בספורט ( The Captain Class: The Hidden Force That Creates the World's Greatest Teams), סם ווקר כותב על פעולות שהיו מבצעים הקפטנים הגדולים לפני המשחק כדי להרגיע או להלהיב את חבריהם לקבוצה. ביל ראסל היה משלב ידיים גבוה על החזה אחרי שהביט על הקבוצה היריבה; ג'ק לאמברט, הקפטן האגדי של פיטסבורג סטילרס, היה עולה למשחקים עם חולצה מוכתמת בדם והקפטנים הניו זילנדים ברוגבי, הובילו את ריקוד ההאקה המפורסם. הם היו מעבירים מסרים חיוביים בדרך כך לחבריהם לקבוצה ישר למוח - מבלי להגיד מילה. זה אמנם חלק קטן ממה שאנחנו מגדירים כ"מנהיגות", אבל תקשורת לא מילולית היא כלי חשוב ביותר במנהיגות על המגרש.

בכדורגל היום, הקבוצה הטובה יותר, בדרך כלל, מנצחת בזכות הפעולות הקולקטיביות של שחקניה. אם זה רצף מסירות שחודר את ההגנה או תנועת לחץ גבוה קולקטיבית, צריך לעשות פעולה מסונכרנת שמתאמנים עליה ועובדים עליה מבלי יותר מדי דיבורים. בעולם כזה, בו 5 שחקנים צריכים לעשות תנועה ברורה לכיוון ברור שלכל אחד מהם יש תפקיד ברור, בעוד ששאר השחקנים צריכים לעשות פעולות קולקטיביות כריאקציה לפעולת 5 החברים, יש צורך במנהיגים שיתקשרו עם החברים לצידם - ולא רק בצעקות ובהוראות, שלעתים בכלל אי אפשר לשמוע בגלל הרעש במגרש.

מנהיג חזק לקבוצה חזקה

מדברים הרבה על "עמוד שדרה חזק" שיש לכל קבוצה מוצלחת. שוער חזק, בלם חזק, קשר חזק וחלוץ חזק. אבל מה זה אומר "חזק". מה זה "עמוד שדרה חזק"?. המשמעות היא מנהיג בכל חוליה של הקבוצה. מנהיג בהגנה, מנהיג בקישור ומנהיג בהתקפה. מישהו שמבלי לדבר יכול לגרום לארבעה שחקנים קדמיים לבצע לחץ כמו שצריך כשהוא מזהה "טריגר" ללחץ (כלומר, פעולה כלשהי שעושה שחקן היריבה וגורם לקבוצה השנייה להתחיל לחץ - פעולה כגון קבלת כדור עם הגב למשחק במרכז המגרש או השתלטות לא טובה על הכדור באגף). מישהו שמבלי לדבר גורם לשחקני ההגנה להיצמד ליריבים. או קשר שמתחיל מהלך מסירות עם התנועה הנכונה ללא הכדור.

כשמדברים על הצלחה של קבוצה מסוימת, פעמים רבות מדגישים את האיכות הטכנית של השחקנים שלה. לעתים קרובות שוכחים או לא מציינים את האיכות המנהיגותית של השחקנים ב"עמוד השדרה". או בכל חוליה בקבוצה. צ'לסי עם פטר צ'ך בשער, ג'ון טרי בהגנה, פרנק למפארד בקישור ודידייה דרוגבה כחלוץ - אולי לא הרביעייה הכי מוכשרת אבל כן רביעיית מנהיגים - היתה קבוצה שקשה מאוד להכריע. כך גם היה עם מנצ'סטר יונייטד עם אדווין ואן דר סאר, נמנייה וידיץ', מייקל קאריק וכריסטיאנו רונלדו - ובכלל, בכל קבוצה גדולה שניתן לחשוב עליה אפשר לזהות מאפיין דומה לשחקני עמוד השדרה שלה. הם ערכיים, מובילים לפי דוגמה אישית ומנהיגים - גם מבלי להיות השחקנים הכי מילוליים בעולם. אפילו לסטר סיטי הצליחה לזכות באליפות אנגליה בזכות עמוד שדרה שהורכב משחקנים שאינם ספקטרולרים אבל כן הנהיגו את החוליה שלהם: קספר שמייכל, ווס מורגן, אנגולו קאנטה וג'יימי ורדי. כשאחד עזב, הקבוצה כולה נחלשה.

"עמוד השדרה" של קבוצות יקבע, פעמים רבות, אם קבוצה תצליח או תיכשל ברגעים מכריעים בעונה. לאיזו קבוצה יש העונה "עמוד שדרה" חזק מספיק לזכות בליגה שלה? לאיזו קבוצה יש את עמוד השדרה הכי חזק בליגת האלופות?

פוגבה במקום הלא נכון?

והאם, כשמדברים על הבעיות של פול פוגבה במנצ'סטר יונייטד העונה, משוחחים מספיק על תפקידו כמנהיג או על כך שאין לו את האישיות להיות חלק מעמוד השדרה? האם, כשרוכשים שחקן בעשרות מיליוני יורו, חושבים מספיק על תפקידו כמנהיג חוליה או מסתנוורים מכישוריו הטכניים וכישוריו השיווקיים. האם זה מה שקרה במנצ'סטר יונייטד?

אין ספק לגבי האיכות של פוגבה כשחקן ואין ספק לגבי "השיווקיות" שלו, בטח כשחקן של אדידס במועדון של אדידס, שמשתמש בשחקן בכל פרסום, פרסומת וקידום. אבל ייתכן מאוד שהוא פשוט לא מתאים להנהיג, להיות חלק מעמוד שדרה.

דמיאן דאף, לשעבר צ'לסי ושחקן של ז'וזה מוריניו, ניתח את הפעולות של פוגבה בערוץ RTE האירי. הוא מצדיק את הביקורות של מוריניו כלפי פוגבה - שנוגעות, בעיקר, בכך שהוא לא עושה את העבודה ההגנתית כמו שהוא צריך ומחפש את המהלך הספקטקולרי ולא את מה שצריך לעשות בפשטות. דאף מראה דוגמאות לקטעים במשחקים שפוגבה פשוט "לא מריח סכנה" ולא עוקב אחר שחקני הקישור של היריבה או לא עושה את הפעולה הנכונה ללא הכדור. "גם בהתקפה, כשהוא צריך לתקוף את השטח ללא כדור, הוא נכנס לשטח אחר ומבקש לקבל את הכדור כדי למסור מסירת הוליווד, לא בהכרח מסירה יעילה", אמר דאף. "ובהגנה, הוא פשוט לא מריח סכנה. לא הייתי קורא לו עצלן, אבל הוא לעתים חולם בהקיץ על המגרש".

ייתכן מאוד שבמנצ'סטר יונייטד שמו את פוגבה במצב בלתי אפשרי מצידו. הוא צריך להיות שחקן משלים בקישור - כפי שהיה ביובנטוס - ולא חלק מעמוד שדרה. אבל לא בגלל זה הוציאו 100 מיליון יורו כדי להביאו למנצ'סטר. הביאו אותו להיות חלק מעמוד השדרה, הביאו אותו כדי למכור חולצות ולהיות "הפנים" והמנהיג של יונייטד - וייתכן שזה פשוט לא מתאים לו.

"יונייטד התאמצה כל כך מבחינה שיווקית כדי לדחוף את פוגבה לגבהים חדשים של הכרה והזדהות עם הקבוצה", הסביר פרשן מנצ'סטר איוונינג ניוז, קווין קילביין. "זה עשוי להיות רע מאוד עבור השחקן. הם משתמשים בו כאיש יח"צ, כלי שיווק עבור המועדון. והוא כנראה לא מתאים להיות זה שיצדיק את מה שמסביבו".