יום הכיפורים של מעצרי הימים

ההתכתבות שנחשפה בין ראש צוות החקירה עו"ד ערן שחם-שביט, ובין השופטת רונית פוזננסקי כץ, היא השיא של מערכת משומנת היטב, אשר שמה החשודים הרחק מהמקום הראוי להם - מרכז ההליך. כל מי שמופיע ומייצג בתיקי צווארון לבן גדולים ומתוקשרים מכיר את התחושה הזו: אתה מגיע לדיון הראשון, מסייע ללקוח לחמוק מעדת הצלמים. המשפחה מתחננת שתעזור לשחרר את יקירה, בדרך כלל אדם נורמטיבי, שהסתבך פעם ראשונה עם החוק. אתה מכין טיעונים משפטיים, משחיז השאלות לקראת החקירה הנגדית, אבל עמוק בבטן אתה יודע שכנראה המשחק אבוד מראש.

כדי להבין את התחושה הזו חשוב להכיר את השיטה בה עובדת מערכת המשפט. לכל תיק גדול, בדרך כלל כזה עם חקירה סמויה, מוצמד שופט. זו החצר האחורית של עולם המשפט. שופט שבמשך חודשים מסייע למשטרה וחותם על צווים שיאפשרו את החקירה. הוא גם זה שחותם על צווי המעצר לפני ה"פרוץ"- מועד תחילת החקירה הגלויה. החוק מורה למשטרה לבקש הארכת מעצר של חשוד תוך 24 שעות מרגע מעצרו. הפועל היוצא של הדברים הוא שנוצרה סיטואציה בה לאחר ששופט חותם על צו מעצר של חשוד פלוני, הוא מתבקש גם להאריך את המעצר. הכל כאשר בדרך כלל, מובאים לאולמו של השופט מספר רב של חשודים בפרק זמן קצר, וכמות עצומה של חומרי החקירה. הארכת המעצר אפוא, היא מתבקשת וברורה.

חשיפת ההתכתבות בין השופטת פוזננסקי ובין ראש צוות החקירה היא חריגה ולא ראויה. יחד עם זאת, הרוח הנושבת מאחורי ההתכתבות האמורה מוכרת לכל סנגור שמופיע בתיקים אלה. המעצרים הם אוטומטיים. זכויות חשודים וההליך ההוגן הם סיסמאות שלומדים בבית ספר למשפטים - באולם המעצרים שוררת הפרקטיקה. ובשם הפרקטיקה, התוצאות ידועות מראש.

אני מקווה שהאירוע החריג הזה, יחד עם דיווחי הימים האחרונים על תנאי הכליאה הקשים, יעבירו לקדמת השיח הציבורי את הליך מעצר הימים. הליך שמצד אחד מתוקשר מאד, ומהצד השני, מי שאיננו מכיר את ההליך מקרוב לא מבין כיצד הוא עובד באמת. מדובר בהליך שזקוק לרוויזיה של ממש, וכולי תקווה שבשלה העת לרוויזיה זו.

עו״ד פלילי לירן זילברמן