פרשת המסרונים: כל הסימנים מובילים להדחה, אבל הנציב לא הלך עד הסוף

"על יוהרה, סיכלות ומסרוני ווטסאפ". זו הכותרת הספרותית־עצבנית שנתן נציב תלונות הציבור על השופטים, שופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר ריבלין, לדו"ח הנוקב שכתב בעניינה של שופטת המעצרים רונית פוזננסקי־כץ.

המלצתו להעביר את העניין לתחנה הבאה, לבית הדין המשמעתי של השופטים, היא מיותרת לנוכח קביעתו המפורשת של ריבלין - "השופטת הפרה את כלל 3 לכללי האתיקה", העוסק בפגיעה באמון במערכת המשפט. מה הסיכוי שבית הדין המשמעתי יגיע לתוצאה שונה מזו של ריבלין.

ריבלין, כמו השרה והנשיאה, יכולים היו להעביר את הדו"ח לוועדה לבחירת שופטים שתדיח את השופטת. לעומת זאת, בית הדין המשמעתי יכול להגיע לפתרונות נוספים מלבד הדחה. מבחינה זו יש בדו"ח דיסוננס: מצד אחד חומרתו לא מאפשרת את חזרת פוזננסקי־כץ לשיפוט, ואילו ההעברה לדין משמעתי מותירה אפשרות זו על כנה.

חוקר, שופט, סקופר

ריבלין הוא לא רק חוקר ושופט אלא גם סקופר. בדו"ח שלו טמון גילוי מעניין: מי שפנה לשופטת והציע לה לחזור ולשבת בתיק בזק המחודש הוא עו"ד ערן שחם־שביט, אותו הסחבק מהמסרונים. גם זה מרתיח את ריבלין. הרשות החוקרת בוחרת את השופט שיישב בתיקי המעצר, השופטת המוחמאת מחליטה לחזור מחופשה, בכל זאת תיק תקשורתי ששווה לחזור בשבילו. היא לא מגלה לנשיא ולסגן הנשיא מי הציע לה לחזור.

"כאן נזרעו הזרעים הנוספים של ההתנהלות השיפוטית הקלוקלת ושל הפרקטיקה המערכתית הפסולה", כתב ריבלין. משמע, התנהלות זו "מפילה" גם את נשיא השלום בתל אביב אביחי דורון וסגנו צחי עוזיאל. ריבלין שומע מהם איך אמורים להתנהל הקשרים בין התביעה לשופטים ומסכם "בבית משפט השלום בתל אביב נאה דורשים ואין מקיימים".

ריבלין סותר את הסברי השופטת לעקיפת המזכירות והפרוצדורות הנאותות לקשרים עם שחם־שביט שיצרו את "הפמיליאריות הבלתי ראויה". כעסו הגואה מניב את המשפט הבא "Familiarity breeds contempt (קרבה מולידה בוז), אומר הפתגם והביזוי התגשם במקרה זה".

השופט אליעזר ריבלין והשופטת פוזננסקי־כץ | צילום: אתר בתי המשפט, אלכס קולומויסקי

הנימוס הוחלף בברוטליות

הדו"ח נכנס לעימותים בין המשטרה לבין רשות ניירות ערך, סיפור משנה חשוב בפרשה, שתרם לדרמה ולתקלות. פקד אור רובין מלהב 433 היא 'זוגתו' של שחם־שביט באולם, בדיוני המעצרים. היא מסבירה את המתח שבין היחידות החוקרות: "המתח הזה הוא מתח טבעי כי העולם שהם באים ממנו והעולם שלנו הם שונים".

את נחת זרועו של השוני הזה למדו בהדרגה גיבורי פרשת בזק במעבר מתיק 4000 הראשון לשני. מהרגע שהמשטרה השתלטה על החקירה, נולד במזל טוב עד המדינה פילבר, האלוביצ'ים נשלחו למעצרים ארוכים, ניר חפץ הושלך לפשפשים. הנימוסים של חוקרי הרשות הוחלפו בברוטליות המשטרתית שרוחשים פחות כבוד לקליינטים של הרשות, הצווארונים הלבנים.

פוזננסקי־כץ, חשוב לומר, ייצגה את הגזר של הרשות יותר מאשר את המקל של המשטרה. ביום המעצרים הראשון לא נתנה לחוקרים את מלוא בקשתם, לעומת השופטים מסארווה שלשום וטופף אתמול, שנתנו את כל ימי המעצר שהתבקשו.

מסרוני התיאום שהוחלפו בין השופטת לנציג רשות ני"ע התקבלו בתדהמה, שבהדרגה התרככה. תוכנם המיותר היה סביר, בגלל שלא ניכרה בהם פגיעה בעצורים. אבל עצם החלפתם הוא הבעיה, ולא רק בגלל הפאולים הטכניים שציין הנציב. בשלב כזה של המעצר, כשידי הסנגורים קשורות, השופט הוא מגינם העיקרי של העצורים. לכן המגע הישיר, הסחבקי, עם החוקרים הוא לא רק תקלה של נראות, אלא גם של מהות, של שבירת חובת וחומת ההפרדה המחוייבים.

ההסברים של השופטת, לנציב ולתקשורת, היו רחוקים מלשכנע ורק העמיקו את ההבנה שהשופטת לא מבינה מה לא בסדר. גם המערכה שהיא מנהלת, ואולי תמשיך לנהל, מעידה שטרם הפנימה את אובדן האמון והלגיטימציה שכרוכים מעכשיו, וביתר שאת לאחר הדו"ח, בהמשך ישיבתה על הכס חורץ הגורלות. לכן, ממש לא ברור מדוע גולגלה עכשיו השופטת לדין משמעתי במקום להדחה בוועדה לבחירת שופטים.