אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

ד.נ.א

"כשהקמנו את אורמת ולא היה לנו כסף לשלם שכר אבי אמר, 'למה לכם כל הקשיים האלה? אעזור לכם לפתוח מפעל לברגים'"

יהודית (דיתה) ברוניצקי, כלת פרס ישראל הטרייה, ממייסדי אורמת ולשעבר מנכ"לית החברה: "אמא עבדה במפעל השוקולד של עלית ואחר כך התמקדה בטיפול בנו. למרות מעמדנו הכלכלי היא היתה בורגנית בנפשה, והחברות שלי קראו לה 'ליידי'. אבל המסר שהעבירה לי ולאחותי היה שהעיקר שיהיה לנו מקצוע"

09.03.2018, 17:39 | דיאנה בחור ניר

נולדתי ב־1941 למרים ומרדכי וונדר, שעלו מפולין בנפרד בשנות השלושים. אבא איבד בשואה את הוריו ושניים מאחיו, בעוד שניים אחרים ברחו לרוסיה. אמא איבדה את אביה ואחד מאחיה, אמה ואחותה התחבאו ושרדו, וסבתא גרה איתנו בבית חלק מהזמן. אבל כשנושא השואה עלה היתה בבית שתיקה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

בין השורות ידענו כי כל חייו של אבא ליוותה אותו התחושה הקשה על שלא הצליח להשיג סרטיפיקטים לכל בני המשפחה, שרצו לבוא לכאן. אני חושבת שזה אכל אותו, ואולי זה ההסבר לשתיקה, האשמה שלו.

1947 - יהודית ברוניצקי בת ה־6 (שנייה משמאל) עם אחותה שרה (3), הוריה מרים ומרדכי וונדר והסבתא חוה זיגמן, בגבעתיים 1947 - יהודית ברוניצקי בת ה־6 (שנייה משמאל) עם אחותה שרה (3), הוריה מרים ומרדכי וונדר והסבתא חוה זיגמן, בגבעתיים 1947 - יהודית ברוניצקי בת ה־6 (שנייה משמאל) עם אחותה שרה (3), הוריה מרים ומרדכי וונדר והסבתא חוה זיגמן, בגבעתיים

"הוריי דיברו רק עברית, כדי להתערות בארץ, ואמי הכינה איתנו שיעורי בית בעיקר כדי ללמוד בעצמה. גדלתי בשכונת הפועלים בורוכוב בגבעתיים, ילדות מאושרת בלי שפע חומרי. הפינוק בפסח היה קליפות התפוחים שמהם הכינו חרוסת, למשל. אמא נהגה לצחוק על השכנים שלדעתה נהגו בבזבזנות: 'תראו אותם, אוכלים חמאה עם לחם במקום לחם עם חמאה'. יצרנו לעצמנו את הצעצועים, ובין השאר שיחקנו 'מוכרים וקונים': לקחנו שתי קופסאות נעליים, השחלנו חוט והפכנו אותן למשקל, כמו של הסוחרים הערבים, כדי 'לקנות ולמכור דברים'.  

"היה לנו המון כבוד, אפילו הערצה, לסמכות ומרות. מה שהיה כתוב ב'דבר' היה דברי אלוהים חיים, במורים היתה לנו אמונה עיוורת. פעם, כשמול ילדיי שלי התבטאתי נגד מנהיג, עצרתי ואמרתי לעצמי 'לא עושים דבר כזה מול ילדים', כי כך גדלתי. אבל אם הייתי צריכה לגדל ילדים כיום, הייתי מלמדת אותם כבר מקטנות שביקורת זה בסדר.

יהודית ברוניצקי, כלת פרס ישראל הטרייה, ממייסדי אורמת ולשעבר מנכ"לית החברה. בת 77, נשואה ואם לשלושה, גרה ביבנה, צילום: בועז אופנהיים יהודית ברוניצקי, כלת פרס ישראל הטרייה, ממייסדי אורמת ולשעבר מנכ"לית החברה. בת 77, נשואה ואם לשלושה, גרה ביבנה | צילום: בועז אופנהיים יהודית ברוניצקי, כלת פרס ישראל הטרייה, ממייסדי אורמת ולשעבר מנכ"לית החברה. בת 77, נשואה ואם לשלושה, גרה ביבנה, צילום: בועז אופנהיים

"אמא עבדה במפעל השוקולד של עלית ואחר כך התמקדה בטיפול בנו. למרות מעמדנו הכלכלי היא היתה בורגנית בנפשה, והחברות שלי קראו לה 'ליידי'. אבל המסר שהעבירה לי ולאחותי היה שהעיקר שיהיה לנו מקצוע. אם הייתי מורה או מנכ"לית היא היתה מרוצה באותה מידה, העיקר שלא אהיה עקרת בית. אבא, ביצועיסט מובהק, עבד כמנהל ייצור וכאיש מכירות בבית חרושת לברגים, עד שעזב ופתח חנות ברגים משלו. הייתי באה איתו לעבודה, ולא יכול להיות שלא ספגתי משהו.

באיזשהו שלב הוא גם בנה תוכנית עסקית לבית חרושת לאריזת תפוזים. הוא מעולם לא למד מינהל עסקים, אבל מדהים אילו חושים היו לאנשים לפני שהיו תיאוריות.

"בשנים שאחרי הקמת אורמת החיים העסקיים שלנו, של יהודה בן זוגי ושותפי ושלי, לא היו קלים. עברנו לדירה זולה יותר כדי להשקיע את ההפרש בעסק, וידענו שאנחנו גם עלולים להפסיד את הדירה הזולה. היה שלב שבו לא היה לנו די כסף לשלם שכר, וביקשתי מאבי הלוואה עד שאוכל להחזיר. הוא עזר אבל אמר: 'למה לכם כל הקשיים האלה? תנו לי לעזור לכם לפתוח בית חרושת לברגים, יהיה לכם הרבה יותר קל'.

"אני כבר לא באורמת, אבל החברה היא חלק ממני, אני לא יכולה לדבר על החיים אחריה. המכירה היתה כמו להשיא ילד: את לא מגדלת אותו, הוא לא בא הביתה לאכול ולישון, אבל את ממשיכה לשאת אותו בפנים והוא שלך כל הזמן. כך זה אצלנו. אבל יש עכשיו זמן פנוי שצריך למלא, שבו יהודה ואני ממשיכים לקדם את החינוך הטכנולוגי בארץ, והעיסוק הזה הוא עולם ומלואו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



20 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

18.
9, 10 אנשים קטנים צרי עין
אני "פועל" במפעל גדול. ברור, שהמנהלים הגדולים מרוויחים הרבה יותר טוב, וכן, מדי פעם ישנם עובדים שלא זוכים ליחס הוגן. מה זה קשור לבכיינות שלכם - רוב כלכלת המשק בישראל מבוססת על מפעלים כאלו, הם משלמים משכורות למאות אלפי עובדים, מיסי חברות, ארנונה, וכו. למקרים של "ניצול" - ישנם בתי משפט לענייני עבודה. בלי המפעלים (שהצליחו) והוקמו על ידי יזמים כמו מקימי אורמת, מדינת ישראל היום היתה עדיין נראית כמו בשנות ה 70 - כשאסור לקנות מט"ח בלי להציג כרטיס טיסה לחו"ל, ועל כל מוצר תוצרת חוץ יש מיסי יבוא של מאות אחוזים. סלי התרופות של קופות החולים כוללים בערך רק אקמול ואספירין... רוצה לחזור לשם? אני לא.
גל  |  10.03.18
לכל התגובות