אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: שפת האם, הבן ורוח הקודש איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: שפת האם, הבן ורוח הקודש

ערב לימוד צרפתית עם אלישה ובוקר מדכא בחברון גורמים לי להצטער על כך שהמציאות לא מתקתקה כמו בספרי לימוד שפה

08.03.2018, 07:55 | יובל בן עמי
שפה זרה לומדים כשמתאהבים. אני גאה למנות שלוש כאלה. אנגלית למדתי אמנם בבית הספר, אבל התחלתי להשתקע בה רק כשהתאהבתי בביטלס. צרפתית למדתי כשהתאהבתי בצרפת, ופינית, את זה לא קשה לנחש, כשהתאהבתי בבלונדינית. לגבר הישראלי קל עשרות מונים ללמוד שפה סקנדינבית מאשר, למשל, את הערבית, שכולנו צריכים להיות בקיאים בה.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

אלישה מצויה עכשיו בדיוק במקום הנכון כדי לצמח לעצמה עוד לשון. היא מאוהבת בכפר הצרפתי ז'וק, שבו ראינו במקרה בית למכירה, במהלך חופשה. המפגש הוביל לרצון להשתקע שם, והתוכנית מחייבת לימוד צרפתית. היא הורידה לטלפון אפליקציה שמאמנת אותה במשפטים שימושיים כמו: "הילד אוכל בננה", "האשה אוכלת בננה", "כולנו אוכלים בננה". בכל לילה היא משקיעה בה שעה. בכל ארץ שבה מגדלים בננות בצרפתית, היא תהיה מסודרת.

"מאדאם!" היא קראה לעברי בחגיגיות יום אחד השבוע כשהגחתי מהמקלחת. היא עמדה בפרוזדור, כולה חיוך זוהר תחת תספורת הפוני החמודה שלה, ואני הייתי בעיקר מבולבל. יש מעט רגעים ביום שבהם ברור יותר שאני לא מאדאם. מאוחר יותר במיטתנו ניסיתי לסייע לה בלימוד השפה ושאלתי שאלת תם: "אם מאדאם הוא כינוי בצרפתית לאשה נשואה, מהו הכינוי לאשה לא נשואה?".

בכניסה למערת המכפלה בקע השיר: "חברון של העם היהודי... קרוב הניצחון" טוב שכעס על תרבות לא גורם לנפש לשכוח שפה, אחרת הייתי מאבד את העברית שלי, איור: שמרית אלקנתי בכניסה למערת המכפלה בקע השיר: "חברון של העם היהודי... קרוב הניצחון" טוב שכעס על תרבות לא גורם לנפש לשכוח שפה, אחרת הייתי מאבד את העברית שלי | איור: שמרית אלקנתי בכניסה למערת המכפלה בקע השיר: "חברון של העם היהודי... קרוב הניצחון" טוב שכעס על תרבות לא גורם לנפש לשכוח שפה, אחרת הייתי מאבד את העברית שלי, איור: שמרית אלקנתי

היא התלבטה מעט, ואז הימרה: "מיס?".

"לאנגלית ולצרפתית יש הרבה מילים במשותף, אבל זאת לא אחת מהן".

אלישה עיוותה את שפתותיה, משתמשת באומלאוטים בניסיון להפיק מהמילה "מיס" את גרסתה הצרפתית: "מאאאס? מווווס? מיאאאס? אני יודעת! פשוט קוראים לה בשמה הפרטי".

"לא, יקירתי".

"אוקיי, אוקיי, תן לי לחשוב… אההה. מדמואזל!"

כך נכבשה עוד בסטיליה. הייתי נשאר איתה כל יום כל היום ומפענח איתה את "ארוחת בוקר" של פרוור, אבל חייבים לעבוד. קבוצה של נזירות ונזירים שכרה את חוסאם ואותי כדי שנציג בפניהם מציאות פוליטית סביב בית לחם. למחרת בשמונה בבוקר שחזרתי את רגע המאדאם באוזני חוסאם מחוץ לחדר הישיבות בבניין מועצת אפרת. שרפנו בנעימים שעה, בעוד הקבוצה נפגשת עם ראש המועצה עודד רביבי, ואז המשכנו לחברון.

טוב שכעס על תרבות לא גורם לנפש לשכוח שפה, אחרת הייתי מאבד את העברית. מחוץ לפיצרייה של המתנחלים, בחזית מערת המכפלה, אברהם פריד שואג ברמקולים את שירו "חברון" אל עבר שכונת אבו־סנינה שמנגד. "חברון שלי / חברון של העם היהודי / חברון עיר הקודש ניתנה לעם קדוש / מאת הקדוש ברוך הוא! / חברון! / קרוב הניצחון / יבוא משיח ונרקוד עם האבות".

מחשבתי נודדת ואני מדמיין את עצמי רוקד עם האבות ברחוב השוהדא המומת, שבו אסור לבני אדם להתהלך אם הם דוברים שפה מסוימת מבית. מצדי האחד מחולל יצחק אבינו, שחבלי העקדה כרוכים סביב פרקי ידיו, מצדי האחר ניצב אברהם ובידו המאכלת. רוקדים עם כוכבים, גרסת הגאולה.

אחרי חברון אנחנו ממשיכים למקום ששמו "אוהל האומות" — חווה קטנה שבעליה הפלסטיני מסרב להתפנות אף שההתנחלויות כבר מכתרות אותו מכל עבר ושהצבא עקר מאות מעציו. יש לו קושאן מימי הטורקים והוא יחזיק מעמד. שמו דאוד, והטראסות שלו מזמינות אותי להתפייס עם העברית. פעילים ישראלים הטמינו כאן שלטים ועליהם פסוקים שוחרי שלום, לצד כיתובים בצרור שפות אחרות.

חברון משאירה בנפש חתך. אני הולך לחפש מחסה מן הקור והזעף. אין הרבה איפה. אנחנו בשטח C. ההתנחלויות נבנות מסביב בעשרות דחפורים, אבל לפלסטינים אסור לשפץ באזור אפילו שביל גישה. בכל זאת יש כאן משהו, סוג של מטבח קטן. הוא לא נעול ואני נכנס לתוכו. הרוח מתגברת בחוץ ומטרטרת את החלונות. יש כאן הרבה בלגן וגם כמה ספרים להעביר איתם את הזמן. אני מציץ באחד מהם: “מדריך ליינן הביתי”.

שפת הספר אנגלית, אך מהר מאוד אני מוצא את עצמי מדפדף בעקבות מילים עם ניחוח אחר, בעיקר שמות הזנים, שצלילם מנחם: מורבדר, גרנאש, סירה, פטי סירה, קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורדו.

אני מרים עיניים מהדף וסוקר את העמק שמתחת. בית"ר עילית רובצת במלוא משקלה מעל הכפרים ומשקה אותם בשפכיה. על גבעה מעבר לה ניצב צור הדסה. מכאן קל לראות כיצד הוא הולך ופולש אל מעבר לקו הירוק. החנק עז. בלתי אפשרי. אני שב אל שמות הזנים, קורא אותם בקול, גומע את המלרע המתוק כאילו היה זה יין של ממש. סמיון, סוביניון בלאן, ויונייה.

אני יודע שכך התענגו בגולה אבותיי על מילים שצלילן עברית. יודע שגם הצרפתית היתה שפה של כיבוש, ושהוא היה לעתים נורא יותר מזה שבו חזיתי שוב היום, אבל לכל שפה יש תור אצלי בלב, וכרגע אני שוב מאוהב במדמואזל.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות