"הסלולר והצעירים משנים את אפריקה - עידן הרודנים מסתיים"

הקנייתים הקדימו את כולם - הרבה לפני אפל וסמסונג, ויזה וג'יי.פי מורגן, גם לפני עליבאבא. ואם יגיע היום שבו יסופר על אפריקה החדשה, על המהפכה של היבשת, ייתכן מאד שזו תהיה נקודת הפתיחה של הסיפור. המובייל.   

לפני מעט יותר מעשור, בשנת 2007, מפעילת סלולר קנייתית בשם הנהדר ספאריקום (Safaricom) - בשעתו עוד בבעלות מלאה של הממשלה - הציעה לתושבי המדינה שירות חדש, של תשלומים בסלולר (שזכה לשם M-Pesa). באופן בלתי צפוי ומסיבות לא לגמרי ברורות, השירות קנה במהירות את לבם של הקנייתים והריץ אותם לחנויות.

שיעור השימוש בסלולר גדל בקניה גדל בעשרות אחוזים תוך שנים מעטות - למעלה מ-80% מתושבי המדינה מחזיקים כיום במכשיר, והם משתמשים בו (בין היתר) למגוון רחב של תשלומים. בעוד שבמערב הפך המובייל בשנים האחרונות אמצעי נוח לניהול חשבון הבנק האישי הקיים, בקניה הוא היה עבור רבים הסיבה לפתיחת חשבון בנק - 70% מתושבי קניה מחזיקים כיום בחשבון שכזה, השיעור הגבוה ביותר באפריקה.

ההצלחה של המובייל בקניה אכן מרשימה בכל קנה מידה, אך בפועל היא רק ביטוי מרחיק לכת של תופעה רווחת בכל אפריקה - למעלה מ-70% מתושבי היבשת אוחזים כיום במכשיר סלולר, כולל באזורים נידחים. המשמעות של נתון זה חורגת הרבה מעבר לעניין של התקדמות טכנולוגית.

"הטלפונים הסלולריים ביבשת כמו אפריקה זה ממש עניין משנה מציאות", אומרת ד"ר אירית בק, ראשת התכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת ת"א, בשיחה עם "כלכליסט". "מדובר במכשיר פיקוח מהשטח בעל השפעה עצומה, גם באפריקה מצלמים הכול ומעלים לרשתות החברתיות, זוהי מהפכה תקשורתית מהותית, וההשפעה היא בעיקר דרך הצעירים", מוסיפה בק.

אכן, קשה להבין את תופעת המובייל באפריקה במנותק מהסוגיה הדמוגרפית. במילים אחרות, לכמות הגדולה של צעירים באפריקה, יותר מבכל יבשת אחרת בפער גדול, יש השפעה על שתי ההתפתחויות שקשורות זו בזו - השימוש הנפוץ במובייל והמודעות הפוליטית המתרחבת.

"רבים מהצעירים האלה שמשתמשים ברשת הם אלה שדורשים את השינוי. הם לא מוכנים לקבל יותר שחיתות ובחלק מהמדינות הם אלה שמובילים את המהומות, כך למשל ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. במדינות רבות מתנהל כיום דיון על שחיתות. בזכות הצעירים שמחזיקים במכשירי המובייל הללו. השיח הציבורי משתנה", אומרת בק, ומצביעה על הבחירה בכדורגלן לשעבר ג'ורג' וואה כנשיא ליבריה כביטוי לתופעה - "זו בחירה של הצעירים, הם דחו את הממסד ובחרו במי שמדבר בקול שלהם".

   

פנים רבות לה

אנו נשוב בהמשך לאותם צעירים, כולל כמה נתונים מדהימים על גילאים ועל תחזיות, אך לפני כן נידרש לשאלה מקדימה, חיונית לכל עיסוק באפריקה - מהי אותה אפריקה שבה אנו דנים? ד"ר בק מזכירה באגביות את האמירה המקובלת על רבים ביבשת ועל אלה העוסקים בה, 'אפריקה אינה מדינה' ('Africa is not a Country'). אמירה זו מבקרת בצדק את הדיון המקובל והשיטחי בענייני היבשת כמכלול, כאילו כל כולה מקשה אחת, ללא רגישות לפרטים ולהבחנות הפנימיות. למרבה הצער, בכתבה מוגבלת זו ניאלץ לחטוא גם אנו במהלך מכליל, אך אנו מדגישים מראש שיש להכיר במגבלותיו. נפנה מבט גם לכמה עניינים מקומיים ונביא דוגמאות ממדינות שונות, על מנת לספק תמונה מעט הגונה יותר - אף שרחוקה מלהיות מעמיקה מספיק.

יבשת אפריקה מחולקת, היסטורית וגיאוגרפית, לשני חלקים גדולים, מדרום לסהרה ומצפון לו. "נוטים להפריד בין שני החלקים, באופן כללי מסתכלים על החלק שמצפון לסהרה כחלק שהוא יותר שייך לעולם האסלאם, שהוא מכוון לעולם, חלק חשוב לאירופה וגם לאגן הים התיכון, בעוד שהחלק הדרומי נתפס כמבודד יותר, גם גיאוגרפית בשל המחסום של הסהרה ומהצד השני של האוקינוס אבל גם מבחינה פוליטית - זהו החלק הפחות מקושר לעולם. בפועל יש בין שני החלקים הללו קשרים היסטוריים מאד ארוכים וכמובן שמורשת קולוניאלית משותפת", מסבירה ד"ר בק.

נקודה משותפת נוספות לכלל המדינות, בצפון ובדרום (54 סך הכול) היא הצמצום בשיתוף הפעולה הפנימי. "למרות הארגונים והבריתות הפנים אפריקאיות, עיקר הסחר הוא לא בין המדינות ביבשת אלא מכוון החוצה, במידה רבה לפי אותה מסורת קולוניאלית", מוסיפה בק.

כתבה זו מתמקדת בסוגיות שונות הנוגעות לאפריקה שמדרום לסהרה - חלק זה של היבשת נהוג לחלק לשלושה חלקים, הצד המזרחי, המערב והדרום. דרום אפריקה היא המדינה המובילה והמשמעותית ביותר מבחינת כוח כלכלי בדרום היבשת, בחלקה המערבי המדינה המרכזית והמעצמה האזורית היא ניגריה (המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה). לדברי ד"ר בק, "המזרח והמרכז הם האזורים היותר קשים, יש שם כמה מעצמות, כמה כוחות, זהו האזור הבעייתי, הסוער והידוע מלחמות".

קולוניאליזם, פוליטיקה ומעמדות     

לרקע הקולוניאליסטי יש אינספור השפעות על מדינות היבשת, החל מקביעת הגבולות והחלוקה המדינית, דרך השפה, וכלה בקשרי המסחר ורשת ניצול המשאבים. "ההתנהלות לאורך השנים היתה שאפריקה מספקת את חומרי הגלם ומקבלת בתמורה מוצרים. בשלב הראשון סחרו בבני אדם, ואף התייחסו אליהם כמוצר, בשלב מאוחר יותר הסחורות הפכו לחומרי הגלם, שיוצאו מאפריקה לעולם, ובעיקר למערב. התפיסה במערב היתה שבכך התרחש שינוי חיובי, מהמעבר הלא לגיטימי של בני אדם כסחורה למעבר לגיטימי של סחורות, בעיקר מוצרי חקלאות ומכרות. רק שבעיני רבים באפריקה, המצב החדש, שבו המערב למעשה ניצל את המשאבים של היבשת, היה בלתי לגיטימי באותה מידה", מציינת ד"ר בק.

חשובה לא פחות בהקשר זה, מציינת בק, היא ההשפעה החברתית של המעבר ההדדי האמור: "כאשר אפריקה מוכרת חומרי גלם ומקבלת מוצרים, הדחף לפיתוח כלכלי פנימי במדינות היבשת אינו חזק". ומכאן גם בעיית המעמד הבינוני החסר - במרבית המדינות באפריקה, שיעורו של מעמד הביניים באוכלוסייה הוא מצומצם ביותר ורק בשנים האחרונות מתחיל שינוי איטי בכיוון החיובי.

אחד הביטויים לתמונת מצב זו הוא החולשה של סקטור הייצור ביבשת, בהשוואה לכוח של תעשיית הסחורות ולנתח הגדול של ענף החקלאות (שגם הוא בעל פוטנציאל שרובו לא ממומש). נכון לראשית העשור הייצור התעשייתי היה אחראי על 14% בלבד מהתוצר של מדינות אפריקה."במדינות רבות יש שכבה מאד מאד עשירה ויש שכבה אדירה של עוני, אין כמעט מעמד ביניים, בין היתר בגלל שאין השקעה בייצור ובטיפוח מעמד שכזה", אומרת בק בעניין זה.

נתוני השכר ביבשת משקפים את ההיעדר האמור. נכון לתחילת העשור הנוכחי, כ-90% מאוכלוסיית אפריקה השתכרה פחות מ-10 דולר ליום עבודה. גודלו של המעמד הבינוני שנהנה משכר מעט גבוה יותר, בטווח שבין 10 ל-20 דולר, עמד על 4.4% בשנת 2004 ועלה ל-6.2% בשנת 2014. חברי המעמד הבינוני המבוסס עוד יותר, המשתכרים בין 20 ל-50 דולר ליום, עלו משיעור של 1.4% ב-2004 ל-2.3% בלבד ב-2016.

זוהי אחת מנקודות המפתח להבנת הבעיה של מדינות רבות באפריקה. המשטר הקולוניאלי וניצול המשאבים של המערב אכן ייצרו מציאות בעייתית ביבשת, אך האחריות על כך שהיא לא הצליחה להתרומם מאז סופו של עידן הקולוניאליזם מוטלת בעיני רבים על המנהיגים שלה עצמה - לגישה זו, רבים מהמנהיגים באפריקה מנעו במכוון או בהתנהלות כושלת התפתחות של מעמד בינוני משכיל, חלקם חסמו כניסה של משקיעים זרים שיכלו לסייע לא רק בהקמת פרויקטים חשובים אלא גם בקידומו של מעמד שכזה. 

דוגמת הנגד הן מדינות מזרח אסיה, שרצו קדימה ב-50 השנה האחרונות בשעה שאפריקה נותרה מאחור: "מדינות דרום מזרח אסיה ומדינות אפריקה יצאו מהשליטה הקולוניאלית בערך באותו מצב מבחינה כלכלית, ומאז נוצרו פערים מאד גדולים", אומרת ד"ר בק. הסיפור של סינגפור מבליט את תמונת המצב האמורה. המדינה הקטנטנה שזכתה בעצמאות בשנת 1965 שלחה משלחת מיוחדת לקניה על מנת ללמוד על מדיניות הפיתוח במדינה הצעירה. ההתפתחות המואצת של סינגפור בשנים שחלפו מאז מוכרת  - היא כמובן הותירה הרחק מאחור את קניה.

כך גם ההתפתחות המהירה של מדינות אחרות במזרח אסיה, אשר בחמישים השנה האחרונות לפי כל המחקרים והבדיקות שנערכו צמצמו יותר מכל מקום אחר בעולם את מימדי העוני של האוכלוסייה. מה שאפיין את מדיניות המדינות האסייתיות האמורות, הקולוניות לשעבר - דגש על חינוך, עידוד השקעות, כולל של זרים, ופיתוח מהיר של מעמד בינוני משכיל שדחף את הכלכלה המקומית.

במהלך אותן השנים שחלפו, במדינות רבות באפריקה דחו המנהיגים השקעות זרות, לעתים על בסיס פוליטיקת זהויות מקומית, נימוקים קורבניים ושימוש רווח ברטוריקה פופוליסטית. בחלק מהמדינות המנהיגים לאו דווקא התנגדו עקרונית להשקעות זרות ולפיתוח תעשייה ומסחר מקומיים, אך מערכת רגולטורית לא יציבה וניהול כושל בכל השכבות השלטוניות חסמו אפשרות לצמיחה בת קיימא, ובהתאם, מנעו התפתחות של מעמד בינוני משמעותי.

החדשות המעודדות, מציינת בק, הן שבחלק מהמדינות באפריקה התמונה משתנה, ברובד הפוליטי וברובד הכלכלי הקשורים זה בזה. "במדינות שבהן מתפתחת מסורת של דמוקרטיזציה, בניגריה ובגאנה למשל, צומח בשנים האחרונות מעמד ביניים, והקול שלו במציאות הפוליטית נשמע ומתרחב. כך גם מובנה קשר בין דמוקרטיזציה לכלכלה מתפתחת". 

רבים תולים תקווה בהקשר זה בטכנולוגיה ובאופן ספציפי בתפוצה הגדולה של הסלולר, שאותה כבר הזכרנו. שאלת המפתח כאן היא עד כמה לטכנולוגיות החדשות, למובייל ולרשתות החברתיות, יהיה תפקיד משמעותי בדמוקרטיזציה, בצמצום הפערים בחינוך ובהמשך בחיזוק מעמד הביניים -והאם ההתפתחויות בשדה זה ידחפו את אפריקה לעולם המודרני ולכלכלה מתקדמת.

כחלק מהתהליכים שמתרחשים בעשור האחרון, במדינות שונות מנסים לתקן טעויות קשות שאליהן הובילה המדיניות הקודמת. אחת הדוגמאות למהלך שכזה היא ביטול ההלאמה שביצעה זמביה למכרות שלה, לאחר כישלונה הגדול. בשנת 1972, טרם ההלאמה, ייצרו מכרות הנחושת של זמביה 720 אלף טון בשנה, 15% מהתפוקה העולמית, והעסיקו 48 אלף עובדים.

מכאן החלה הידרדרות מתמשכת ובשנת 2000 ייצרו המכרות 257 אלף טון והעסיקו 21 אלף עובדים בלבד. ההפרטה שבוצעה בשנה זו הובילה להתאוששות מהירה ועקבית לאורך 14 שנה (עד למשבר בענף הסחורות העולמי, שבינתיים הסתיים).

השינוי מגיע מלמטה

 

הסחורות והמכרות הן אחד הכוחות החשובים ביותר בכלכלת אפריקה (נכון ל-2012, 28% מהתוצר של מדינות אפריקה נבע מסקטור הסחורות, שהיה אחראי על 77% מהיצוא שלהן), ולמרבה הצער, לא כל המדינות עשו שימוש בשנות הבום של הסחורות על מנת לעודד תהליך פוליטי לכיוון ממשל בעל מאפיינים דמוקרטיים יותר, המייצרים מצע נוח להתפתחות כלכלית. לדברי ד"ר בק, את מה שהסחורות לא הצליחו לעשות מלמעלה, מכשירי הסלולר דוחפים לשינוי מלמטה.

"היבשת עוברת תהליכים עמוקים, יש מדינות שבהן המערכת לא רק אוסרת אלא גם פועלת נגד תופעות של שוחד. צריך לזכור בהקשר זה גם את ההדחה המפתיעה של נשיא דרום אפריקה בשל פרשות שחיתות וההתפטרות המפתיעה של ראש ממשלת אתיופיה. יש שינוי ומתנהל דיון, רמת השחיתות בהחלט ירדה בחלק מהמדינות", מדגישה בק, בעיקר באלה שבהן מתקיים תהליך דמוקרטיזציה, שנדרש לצמצום השחיתות.

וכאן אנו חוזרים לעניין הגיל, לשכבה הצעירה שלדברי בק מניעה את השינוי האיטי של אפריקה שמדרום לסהרה (בניגוד לחלקה הצפוני, שם יש ירידה בילודה). "זוהי היבשת הצעירה בעולם ויש להיבט הדמוגרפי הזה השפעה דרמטית על החברה ועל הפוליטיקה".

היבשת הצעירה בעולם

 

הגיל החציוני באפריקה שמדרום לסהרה עומד על 19.5 בלבד. ברפובליקה של ניז'ר שבמערב אפריקה, המדינה הצעירה ביותר בעולם, הגיל החציוני עומד על 14.8, באוגנדה ובצ'אד שבמקום השני והשלישי עומד הגיל החציוני על 16. הכיוון בהמשך הדרך הוא ברור: אוכלוסיית העולם תמשיך להזדקן, בעוד שהאוכלוסייה הצעירה של אפריקה תמשיך לגדול במהירות.

לפי תחזיות המחלקה הדמוגרפית במחלקת האו"ם לענייני כלכלה וחברה, בין השנים 2015 ל-2050 צפויה אוכלוסיית אפריקה להכפיל את עצמה ל-2.4 מיליארד איש, 2 מיליארד מהם יחיו באפריקה שמדרום לסהרה. בעשר מדינות באפריקה הצפי הוא לגידול של פי 5 בהיקף האוכלוסייה בתקופה זו - למרות ששיעור הילודה יצומצם לפי התחזיות מ-4.7 ילדים לאישה באפריקה כיום ל-3.1 ילדים לאישה בשנת 2050 ול-2.2 בשנת 2100.

מוקדם עדיין להבין עוצמת ההשפעה של הדור הצעיר על הפוליטיקה באפריקה, אך הכיוון הוא מבטיח. "באפריקה הקולוניאלית והפוסט קולוניאלית השליטים החזיקו והשתמשו בכל אוצרות המדינה, בין אם היא עשירה ובין אם היא ענייה. השליטים האלה מתחילים להיעלם", אומרת ד"ר בק. 

"עדיין לא ברור כיצד הדברים יתפתחו בכל מקום אבל ברור שמתנהל שיח ציבורי חדש של הדור הצעיר, והוא כולל פסילת הלגיטימיות של שלטון רודני מתמשך עד אין סוף. יש דיון ער בציבור על הגבלת מספר הקדנציות של המנהיגים המקומיים. אפשר לומר במידה מסויימת שתם עידן הרודנים באפריקה".

"השינוי משפיע גם על רמות השחיתות, בניגריה למשל הנחשבת לאחת המדינות המושחתות לעולם, דווקא המשאבים האדירים שיש לה תרמו לשחיתות של ההנהגה, גם שם הדברים משתנים, במקומות שפעם קיבלו שוחד בניגריה כבר לא מקבלים יותר. במקומות שונים ביבשת העם כבר מראה שהוא לא מוכן לבל את הדיקטטורה כגזרה", מוסיפה בק.

אתגר התשתיות

 

האתגר הגדול של ההנהגה הבאה באפריקה היא קידום משמעותי של תשתיות היבשת הכושלות עד לא קיימות, שעד לאחרונה לא רק שיקפו את אסונה הגדול אלא גם היו אחד הגורמים שבלמו כל אפשרות להתקדמות. בשנת 2009 פרסם הבנק העולמי דוח שקבע שנדרשת השקעת עתק של 93 מיליארד דולר בכל שנה על מנת לייצר מערכת תשתית סבירה באפריקה, מחצית מהסכום לטובת תשתיות חשמל. 

לשני שליש מאוכלוסיית אפריקה שמדרום לסהרה, כ-600 מיליון איש, אין חיבור לחשמל. מבין השליש המחובר, שני שליש הם תושבי דרום אפריקה, ואלה "נהנים" לפי דיווחים רבים מתשתית חשמל חלקית המתאפיינת בתקלות רבות (כפי שיש פערים גדולים בין מדינות באפריקה שמדרום לסהרה בנושא זה, יש גם הבדלים מהותיים באיכות של שירות החשמל באזורים שונים בדרום אפריקה).  

אשר לתשתית הדרכים הקלוקלת, אחד הביטויים שלה הוא שרק עבור שליש מאוכלוסיית האזורים הכפריים באפריקה יש כביש סלול במרחק של שני קילומטר, בהשוואה לשני שליש ביתר המדינות המתפתחות. אף שבשנים האחרונות החלה התקדמות משמעותית, בחלק מהמקומות המטרה מושגת רק באופן חלקי, בשל בעיות איכות או בשל ענייני התנהלות מקומיים. 

דוגמה אנקדוטלית ל'ענייני התנהלות' מובאת בהקדמה לאסופת המאמרים שיצאה בשנה שעברה בלונדון, "Making Africa Work", שבין עורכיה גרג מילס (Greg Mills), חוקר בענייני אפריקה שייעץ לממשלות רבות ביבשת, לצד ואולוסגון אובסנג'ו (Olusegun Obasanjo), לשעבר ראש ממשלת ניגריה (רבים מהנתונים בכתבה לקוחים מהמאמרים באסופה זו).

המחברים מספרים על חוויית הנסיעה באחת הדרכים הגדולות שכן שוקמו בשנים האחרונות בזמביה, 'הכביש המזרחי הגדול', שאורכו 570 ק"מ. את הנסיעה בכביש זה מדמים המחברים למסלול מכוניות מתנגשות בפארק שעשועים, לנוכח העובדה שהנהג או הנהגת נדרשים לתמרן בין הולכי רגל, אופניים, משאיות, טרקטורים, פה ושם כלבים, וכמובן כמה וכמה עדרים מקומיים, שרק הם עצמם מזכים את הנוסע בלפחות 20 עצירות לאורך הדרך. 

גם בנושא זה ניתן לומר שאפריקה משנה כיוון, חלק ניכר מהמדינות ביבשת פועלות באופן כזה או אחר לשיפור מערך התשתיות שלהן, באמצעות השקעה כוללת של כ-45 מיליארד דולר מדי שנה. הדגש הוא על תשתיות דרכים וחשמל ומה שנותר מאחור כרגע הוא מגזר הנדל"ן. מכלל ההשקעה בתשתיות בשנת 2015, 37% מסכום ההשקעה הופנו לתשתיות דרכים, 28% לחשמל, ורק 6% לפיתוח נדל"ן - נקודה בעייתית מאד לנוכח הגידול המהיר באוכלוסיה ותהליך העיור.

רק לשם דוגמה, לוסקה בירת זמביה ערוכה מבחינה נדל"נית להכיל 1 מיליון תושבים קבועים - וכבר כיום היא מאכלסת 2.5 מיליון בני אדם. לפי תחזיות האו"ם, אוכלוסיית זמביה צפויה להכפיל את עצמה בתוך שני עשורים, כך שאם המדינה לא תפעל במהירות להקמת תשתיות נדל"ן, חשמל ודרכים, שיוכלו לשרת את הצמיחה הזו היא פשוט תתמוטט. האחריות בעניין זה מוטלת בראש ובראשונה על הממשל בזמביה, אך הוא יהיה חייב להסתייע בגורמים זרים על מנת לעמוד במשימה - ולהוביל אותה באופן יעיל.

"היום זה כבר לא רק המערב שפועל באפריקה, סין נכנסה למעורבות אדירה ביבשת שרק הולכת וגדלה. הסינים אמנם לא מתעסקים בענייני זכויות אדם ועושים מה שטוב להם, כולל שיתוף פעולה עם משטרים לא דמוקרטיים, אבל לפחות זה לא מה שעשה המערב עד לפני זמן לא רב, כשהוא שיחק משחק כפול של דרישה לדמוקרטיזציה מצד אחד וניצול משאבים ושיתופי פעולה עם המשטרים מהצד השני", מציינת ד"ר בק. "האינטרס של סין להיכנס לאפריקה הוא מסחרי כמובן, היא גם בונה המון ביבשת, בנייה אדירה, גם אם היא לא תמיד מסיימת את הפרויקטים שהתחילה".

 

סוף דבר

אם התמזל מזלכם (?) להתבגר בשנות השמונים, קשה היה לפספס את הקריאות הבלתי פוסקות שיצאו מהמערב לתמוך ולסייע לתושבי אפריקה. המוזיקאי בוב גלדוף הוביל זמרים ולהקות מכל העולם למופע אייד ענק ב-1985 (וכתב לפני כן את 'Do They Know It's Christmas' אחד השירים הפופולאריים שנכתבו באותה תקופה על אפריקה, והיו כמה וכמה כאלה), ויזם מופע אייד נוסף לקראת סוף העשור.

בארה"ב התאספו המוזיקאים הבכירים ביותר לאולפן להקלטת השיר 'We are the World' שהפך ללהיט ענק עם שורה של נתוני שיא היסטוריים ולמכונה משומנת של גיוס כספים - הפרויקט גייס כ-63 מיליון דולר (במונחי השנים הרלבנטיות - זה יותר מכפול במונחי ימינו) ו-90% מהסכום הועבר לפרויקטים משמעותיים שונים באפריקה, לטווח קצר ולטווח ארוך. במקביל, תוכניות טלוויזיה וימי שידור מיוחדים הוקדשו להתרמות וארגוני סיוע חדשים הוקמו ברחבי העולם.

ההנחה הרווחת בשעתו בקרב מרבית הפעילים וכן בקרב הקהל הרחב, היתה שתרומות וסיוע של גורמים בינלאומיים ישפרו את מצבם של מאות מיליוני התושבים באפריקה. זו ההנחה שעיצבה את המדיניות של ארגונים פרטיים, של מוסדות בינ"ל ושל המדינות החברות בהם, משנות ה-60 ואילך.

לפעולות הסיוע ויחסי הציבור היתה כמובן חשיבות רבה, בעיקר במובן של התמיכה שהועברה בפועל אך גם במובן של יצירת מודעות לבעיות של היבשת. ואולם במבט לאחור, ההנחה שמסע התרומות הארוך יסייע לקדם את אפריקה לא עמדה במבחן המציאות. מימדי העוני באפריקה לא השתנו מהותית - מ-1995 עד 2005 נרשמה ביבשת ירידה של 0.69% ברמת העוני באפריקה שמדרום לסהרה, לעומת ירידה של 2% בעולם, שמיוחסת ברובה לאסיה.

כך אמרו בעניין זה החוקרים דרון אסמוגלו (Daron Acemoglu) וג'יימס רובינסון (James Robinson), במאמר שפרסמו ב-2014 (בכתב העת The Spectatpr): "החל משנות החמישים, הרעיון שתרומות גדולות יכולות לרפא את העוני שלט בתיאוריה העוסקת בפיתוח כלכלי - וכך גם בתפיסה של ממשלות ושל ארגוני סיוע בינלאומיים רבים. ומה היו התוצאות שלה? לא ממש מוצלחות. מיליוני בני אדם הצליחו להילחץ ממצב של עוני ברחבי העולם בששת העשורים האחרונים, אך ברוב הגדול של המקרים לא היה לכך קשר לסיוע מצד גורם זה, אלא לצמיחה הכלכלית באסיה, שקיבלה מעט מאד סיוע".

לנוכח ההכרה ביכולת המוגבלת של הסיוע, ההתנהלות ברמה הפנים אפריקאית והזרה משתנה בשנים האחרונות. ראשית, כספי הסיוע שכן מועברים על ידי גורמים רשמיים מיועדים לסעיפים תקציביים מוגדרים, הנרשמים בתקציב המדינה הזוכה לסיוע ומפוקחים בהתאם. מעבר לכך, בחלק מהמדינות באפריקה החליטו לקבל בברכה השקעות זרות, ולראות בהן אמצעי לפיתוח הכלכלה המקומית - ולא אמצעי לניצולה.

שינוי זה חובר לאינטרסים הזרים, ובשנים האחרונות בעיקר לאינטרסים המסחריים של סין. בשנים 2013-2000 הזרימו סין וארה"ב לאפריקה השקעות בהיקף של 94.3 מיליארד דולר ו-107.9 מיליארד דולר בהתאמה, כאשר חלק מהסכום מוגדר כסיוע פיננסי לפרויקטים. מהלך מקביל שסייע לקידום היבשת הוא הנפקת אג"ח ממשלתיות מצד מדינות באפריקה שזוכות לאמון המשקיעים - נכון לשנת 2014 ל-21 מדינות באפריקה יש דירוג אשראי בינ"ל המאפשר להן לגייס חוב, פי 2 ממספרן עשור קודם לכן.

מוקדם לדעת כיצד הדברים יתפתחו, אך כן ניתן להעריך ששילוב מוצלח של השקעות זרות מוכוונות היטב (עם דגש על תשתיות) עם השקעות של גורמים מקומיים, ממשלתיים ופרטיים (מובן שגם במקרה זה מוכוונות היטב), הוא בעל פוטנציאל מבטיח לדחיפה כלכלית וחברתית של אפריקה. תחברו את זה עם תהליך פנימי של דמוקרטיזציה - והשמיים הם הגבול.   

ד"ר אירית בק, ראשת התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, כותבת בימים אלה ספר על מאמצי התיווך האזוריים במלחמת האזרחים בדרום סודאן. בין פרסומיה: Sovereignty and Intervention in Africa: Conflict Resolution and International Organizations in Darfur, I B Tauris, 2015.