בכירה בגוגל: זו הסיבה שאתם משתפים תמונות של צמיגים

כמה משמעותיות הן הטכנולוגיות שנכנסות לחיינו וכיצד הן עונות על צרכים אנושיים בסיסיים? זו השאלה שהציב אביגיל פוזנר, אחראית על תכנון אסטרטגי בגוגל, בכנס Mind the Tech של כלכליסט בניו יורק.

"כשהתחלתי לעבוד בגוגל לפני שש שנים התבקשתי להסתכל על הטכנולוגיה והפלטפרומות ולהפוך אותן ליותר מלאות במשמעות. חשבתי שהכל גימיקי. ואז הבנתי – צריך להפסיק להסתכל על מה אנשים עושים עם הטכנולוגיה ולהתחיל להסתכל על הסיבות שבגללן הם עושים את מה שהם עושים. למה הם אוהבים את הטלפון שלהם? למה הם מסתכלים על הוידיאו המשוגע הזה? מה המשמעות? אם נוכל להבין את הסיבה לכך נוכל להבין את הערך של המרחבים הוירטואליים", ציינה פוזנר.

כדי לענות על שאלות אלו חברה פוזנר לאנתרופולוגים במטרה לחקור את הדרך שבה אנשים מתייחסים ומשתמשים בטכנולוגיה שברשותם. המסקנות, לפי פוזנר, שהעלו מחקרים אלו היא שבניגוד לתפיסות רווחות, השימוש בטכנולוגיה עונה על צרכים אנושיים עמוקים.

"אנחנו לא יכולים לחיות בלי הטלפונים שלנו - הם עושים כל כך הרבה", אמרה. "לא הייתי מסתדרת בלי מפות, בלי תוכנות מסרים מיידיים. אבל הקשר שלנו לטלפון עמוק מזה". לדבריה, טלפונים חכמים מאפשרים לנו לייצר משמעות על מקומות פיזיים סביבנו. מקומות אלו, היא ציינה, משמשים כ"מצפן רגשי".

"כשאני הולכת לעבודה שלי דרך השכונה שלי – Hell's Kitchen בניו-יורק שעברה ג'נטרפיקציה מואצת – אני עוברת על פני שורה ארוכה של מסעדות. אני הולכת עם אוזניות ומכירה את המסעדות והן לא מושכות את תשומת ליבי. אבל דמיינו שהרמזור בדיוק מתחלף ופתאום אני מגלה מסעדה חדשה לידי. דרך הטלפון אני מגלה מי השף, איזה מטבח מוגש במסעדה. אני פונה ל-Yelp ורואה תמונות של מנות. אני מתקשרת עם עמיתי בעבודה ואומרת שאתעכב כי אני הולכת לאכול בראנץ'. אני יושבת במקום מדהים – האור נופל עלי והמנה שהזמנתי היא יפהפיה. אני מצלמת את המנה ושולחת לחברה שלי, שכותבת לי ששם הציע לה בן זוגה נישואים".

כדוגמה לשימוש בבניית משמעות למקומות על ידי טכנולוגיה לצרכי שיווק הציגה פוזנר יישום בשם Place Graffity שנוצר כדי לקדם את האלבום Tempest של בוב דילן, שבו משתמשים יכלו להוריד שירים מסויימים רק במקומות פיזיים ספציפיים.

אביגיל פוזנר | צילום: אוראל כהן

היבט נוסף של שימוש בטכנולוגיות שנחקר על ידי הצוות של פוזנר הוא העלאת ושיתוף תמונות. "אנחנו יכולים היום להגיע ליצירות האמנות הגדולות של האנושות ברשת, אבל רוב התמונות שאנחנו מעלים ומשתפים הן של אנשים סביבנו, של הילדים שלנו, של מה שאכלנו, של צמיג אוטובוס. למי אכפת מזה? חקרנו את הנושא והמסקנה שלנו היתה שאנחנו לא מעלים ומשתפים כל תמונה – אנחנו בוחרים את התמונות שמראות את הדברים המוכרים והיום-יומיים בדרך קצת חדשה ושונה. זה עדיין חומרים יום-יומיים, אבל בזווית חדשה. מתחילת הזמן השאלה שאנשים שואלים את עצמם כשאנחנו יושבים בפקקים, ממלאים טפסים - 'האם אלו החיים שלי', 'האם זה כל מה שיש'. אני יודעת שאני שאלתי את השאלה הזאת. אנחנו רוצים לדעת האם החיים שלנו יכולים להיות יותר מרגשים. מרסל פרוסט כתב שהגילוי והחקירה מהותם לא בגילוי נופים חדשים אלא במציאת מבט חדש. החיים שלנו הם לא סתמיים ומשעממים. מה שאנחנו אוכלים, מה שאנחנו לובשים – הדברים האלו מלאים ביופי. אנחנו מעלים תמונות ווידיאו של הדברים מסביבנו לא בגלל היום-יומיות שלהם, אלא מכיוון שכך אנחנו מקבלים אפשרות לראות את הדברים בעיניים חדשות".

לדברי פוזנר, חברת BlendTech שיצרה את סדרת סרטוני "Will it blend?" שבה מוכנים חפצים לבלנדר של החברה, עושה שימוש בחווייה הזאת. על ידי טחינה של גולות, אייפונים וטאבלטים, החברה מציגה את הלהבים פרי יצורה בצורה חדשה. "בלנדר היה דבר שמחזיקים מתחת לכיור. BlenderTech מנצלים את העניין שבהצגת היומיומי באופן חדש כדי לגרום לכם לשלם הרבה כסף על המכשירים שלהם", היא ציינה.

פוזנר הוסיפה כי הרבה מהתכנים המשותפים ברשת הם למעשה חלק מרשת של חילופי אנרגיה – Energy exchange; אנחנו משתפים אנשים אחרים בתכנים שמשחקים אותנו, מרגשים אותנו, מצחיקים אותנו, ומי שנחשף לתכנים אלו מגיב ומחזיר אנרגיה לשולח. "השיתוף הוא קמאי. מהרגעים הראשונים של החיים אנחנו לומדים כשאנחנו נותנים מתנות של אנרגיה אנחנו מקבלים שמחה בחזרה. תינוקת מחייכת והיא מקבלת חיוך בחזרה והיא יודעת שהיא נאהבת. זה נכון גם לרשתות חברתיות. השיתוף ברשתות חברתיות הוא לא בזבוז זמן. הוא עמוק", היא ציינה.

"יש היום הרבה טכנולוגיות מגניבות - למשל בינה מלאכותית - אבל בסופו של דבר הטכנולוגיה הם תמיד סובבות סביבנו. טכנולוגיה יכולה לתת לנו דרכים נהדרות להבין אנשים ולהוות כלי לחיבור עמוק לעצמנו, לאחרים ולעולם", היא הוסיפה.