אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסרט "להתראות שם למעלה": צרפתי אפל ומבדח צילום: יח"צ

הסרט "להתראות שם למעלה": צרפתי אפל ומבדח

בסרט שפתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל, מתנגש תוכן קודר עם בימוי קליל

15.03.2018, 08:40 | יאיר רוה

“להתראות שם למעלה”, סרטו של אלבר דופונטל, זכה לפני שבועיים בפרס הסזאר לבימוי ופתח שלשום את פסטיבל הקולנוע הצרפתי שיתקיים בעשרת הימים הבאים בסינמטקים בכל הארץ. אחרי סדרה של הקרנות טרום־בכורה בנוכחות הבמאי (שהוא גם השחקן הראשי בסרט), הסרט יופץ מסחרית בכל הארץ בסוף השבוע הבא.

“להתראות שם למעלה” מתרחש לפני 100 שנה, ב־1918, ונפתח בסצנת קרב מרשימה בימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, חזית צרפת־גרמניה. מהמפקדה מגיעה הפקודה להפסקת אש, אבל אחד הקצינים הצרפתיים לא מוכן בשום אופן שהמלחמה הזאת תסתיים כך סתם פתאום. הקצין מוצא דרך להצית מחדש את הקרבות אחרי שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקפה, החלטה שתהיה הרת־גורל עבור ארבעה אנשים. שניים מהם ייהרגו, אחד ייפצע קשה והרביעי יינצל ויסחב את האשמה ואת רגשי החובה לחייל שהציל אותו. אחרי תהליך שיקום ארוך, החייל הפצוע, שרוב פניו הושחתו והוא מסתתר מאחורי מסכות מעוצבות, מחליט לארגן נקמה בקצין שגרם לפציעתו וגם לסגור חשבון עם אביו, שבטוח שבנו מת בחזית.

נהואל פרז ביסקיאר ב”להתראות שם למעלה”. משחק עם העיניים, צילום: יח"צ נהואל פרז ביסקיאר ב”להתראות שם למעלה”. משחק עם העיניים | צילום: יח"צ נהואל פרז ביסקיאר ב”להתראות שם למעלה”. משחק עם העיניים, צילום: יח"צ

“להתראות שם למעלה” הוא אכן סרט מדובר ומצליח מאוד במולדתו, אבל לעין זרה מדובר ביצירה משונה, כמעט תמוהה, ומאוד לא אחידה. כבר מהפתיחה בשדות הקרב, ניכר שרוב המאמץ בסרט מוקדש לעבודת מצלמה מרשימה ווירטואוזית, שהופכת כמעט כל שוט ללונה פארק של תנועה וזוויות. הסרט אכן יפה לעין ולרגעים מעורר התפעלות, אבל זו התפעלות חיצונית ורדודה בלבד.

“להתראות שם למעלה” הוא סרט שיוצר מפגש מעט מרתיע בין התוכן המאוד רציני שלו, ובין הטון הקליל שבו הסרט לכאורה מבוים, כי בסרט הזה אין באמת שום דבר מבדח. זה סרט על מוות ועל יסורים. הוא שוחה בתוך תפיסת עולם אפלה ומקאברית ויש בו מידה רבה של אכזריות – כלפי הדמויות בעיקר. כל זה אינו פגם בפני עצמו, אלא שהמצלמה והפסקול מבקשים להעניק לכל הקדרות הזו נופך קריקטורי.

גם מעט רגעי החסד בסרט הם בעייתיים, כי התסריט מגיע אליהם תוך שימוש מופרז בצירופי מקרים שמעניקים לדרמה פתרונות קלים מדי. נקודת האור היחידה בסרט היא השחקן נהואל פרז ביסקיאר, שמגלם את החייל הפצוע, ומצליח ללא מילים ובאמצעות עיניו בלבד, לבטא מציאות של יגון וסבל.

ביסקיאר הוא גם השחקן הראשי ב”120 פעימות לדקה”, שניצח את “להתראות שם למעלה” במירוץ אל הסזאר ויוקרן גם הוא בפסטיבל הצרפתי בישראל, כך שהוא השחקן לשים לב אליו כרגע.

תגיות