גני שעשועים: בתי הפלסטיק הפכו לערימות עצים ולבנים

בעשרות השנים האחרונות נעשה מאמץ קולקטיבי מצד מחנכים מכל סוג - הורים, מורים, מדריכים - להפוך את הסיכונים שבהם נתקלים ילדים למינימליים ובכך לנסות ולמזער נזקים. אבל האם יש בנטייה הזו משהו מגונן מדי? משהו שמונע מהילדים לגדול ולהפוך למבוגרים שיודעים להתמודד עם סיכונים? זה מה שחושבים, למשל, בבית הספר Richmond Avenue שבמחוז אסקס בבריטניה.

לאחרונה החליט בית הספר להוציא מחצרות המשחקים את בתי הפלסטיק ובמקומם הוכנסו ערימות עצים, לבנים, שלוליות בוץ ופינת עבודה עם פטישים ומסמרים (אמיתיים). “אנחנו מדליקים אש, משתמשים בסכינים ובמסורים. הכל תחת השגחת מבוגרים. בתוך הכיתות יש מספריים. הילדים בדרך כלל נחתכים לא יותר מפעם אחת”, סיפרה האחראית על השכבה הצעירה בבית הספר בראיון ל"ניו יורק טיימס", שעסק במגמה החדשה הזו.

“זה בעצם ניסיון לתת מענה לתופעה של גוננות־יתר שאנחנו מכירים גם בארץ”, אומרת קרן פבר באומל, פסיכולוגית קלינית מומחית לילדים ונוער. “גם בארץ עם השנים גני הילדים נהיו יותר סטריליים, יותר פלסטיקיים. זה לא שפעם לא היו סכנות, פשוט היינו פחות מודעים אליהן. פעם ילדים בני 4 היו הולכים לבד למכולת ובבית לא היו נועלים דלתות. היום התפיסה המקובלת היא שאם אפשר לשלוט בסכנה הסביבתית, אנחנו עושים את זה, אבל צריך לחשוב גם מהי ההשפעה של אותה גוננות־יתר על ההתפתחות הרגשית של הילד”.

את מגמת סיפוק הסיכונים לילדים מובילה הממלכה הבריטית, שכבר בשנת 2008 הכריזה על מהלך בשם “Fair Play" שבו הושקעו 235 מיליון ליש”ט במטרה להפוך פארקים וגני שעשועים לפחות מגוננים מתוך מחשבה ש”ילדים צריכים לדעת לקחת סיכונים כדי לדעת כיצד לנהל אותם. זהו חלק מתהליך ההתבגרות”. בעקבות בריטניה הולכות ומצטרפות למגמת הסיכון בגני שעשועים גם מדינות נוספות כמו אוסטרליה, קנדה ושבדיה.

לארה"ב עוד אין מדיניות רשמית בנושא, אבל גם אפשר למצוא בה ניצנים של המגמה, למשל בגן השעשועים play:groundNYC בניו יורק. מדובר בעצם בחצר גרוטאות ענקית, שהכניסה אליה היא מגיל 6 ומעלה, ללא הורים אך בהשגחת מבוגר מטעם הפארק. ההורים יכולים לתצפת על הילדים משחקים מבחוץ, אך לא לפני שהם חותמים על מסמך שבו הם מתחייבים לא לתבוע אם ייגרם לילדיהם נזק.

סלעים וחבלים

“הסיכון הוטמע באופן מכוון במתקני המקום, כדי שהילדים המשחקים יוכלו לבצע הערכת סיכונים בסביבת משחק מוגנת”, כך נכתב בכניסה לפארק השעשועים ע”ש הנסיכה דיאנה בגני קנסינגטון בלונדון - כנראה הפארק הפופולרי ביותר בממלכה הבריטית- עם יותר ממיליון מבקרים בשנה. הפארק הענק לא מרוצף במשטחי הגומי המוכרים מגני השעשועים הקונבנציונליים, אלא בנוי כולו על סביבה של חול ים, סלעים ונחלים קטנים שבהם הילדים יכולים לשכשך את רגליהם. במרכזו סירת פיראטים ענקית שהטיפוס עליה הוא באמצעות סולמות עץ וחבלים. לא רחוק משם נמצא Tumbling Bay Playground - גן שעשועים בתוך הפארק האולימפי קווין אליזבת בלונדון, שבתחומו אפשר למצוא גשרי קורות מתנדנדים, בתי עץ גבוהים, מתחמים סלעיים וקירות טיפוס.

“מקומות משחק הם אמצעי לתרגול מיומנויות חשובות”, אומרת פבר באומל. “הניסיון להכניס אליהם דברים ‘מסוכנים’ הוא מעניין. אני לא חושבת שמדובר במשהו שיפתח אצל הילדים חסינות שתעזור להם לשרוד בערבות סיביר, אבל כל עוד מדובר במסגרת מפוקחת, זה יוצר מעגל חינוכי חשוב: ההורה רואה שהילד שלו עושה משהו קצת יותר ‘מסוכן’ מהרגיל ומצליח בו, זה נותן לו ביטחון בילד, והמסר שהוא מעביר לו הוא ‘אתה יכול, אתה מסוגל’. זו התנסות מאוד חשובה. לילד זה נותן תחושת מסוגלות וביטחון שהוא יכול לנסות דברים חדשים, מפתח אצלו סקרנות בזה שמותר לחקור. ברגע שאנחנו הופכים את הסביבה לסטרילית מדי, אנחנו חוסכים מגוון שלם של התנסויות”.

בישראל עדיין מגוננים

בישראל תחום גני השעשועים עדיין לא מפותח מספיק. רוב המתחמים מכילים מתקנים די דומים. יש כמה יוזמות יוצאות דופן, כמו גן ההרפתקאות בפארק הירקון שהוקם בשנות השבעים – אבל עם השנים לא התחדש באופן מיוחד והיום מדובר במקום קונבנציונלי ומיושן למדי. בשנים האחרונות החלו לצוץ יוזמות מקומיות של הרשויות, ברוב המקרים ביוזמת תושבים והורים, לבניית גני שעשועים באווירה טבעית יותר - פחות פלסטיק ויותר מתקני עץ. אבל עדיין - מדובר במתחמים קטנים ומעטים.

"העניין של בטיחות תמיד מרחף”, אומרת המעצבת שרית שני חי, המתמקדת בין השאר בעיצוב של מתחמי מתקני שעועים בתוך מבנים, כמו גני ילדים ובתי ספר. “אני מבינה שיש לי אחריות לעצב מתחמים שלא מהווים סכנה לילדים. זה מתבטא בפינות לא חדות, בעמידות החומרים ועוד. עם זאת, אני מבינה שלא הכל בשליטתנו - כמה שאנחנו מנסים לגונן, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה”.

את מסכימה עם הטענה שאנחנו מגוננים מדי על הילדים?

“אני מאמינה שילדים ימצאו דרכים לגלות ולחקור גם בתוך המרחבים הבטוחים, ואני מגלה שלילדים הישראלים יש באופן יחסי הרבה יותר חופש מלילדים אחרים בעולם, למרות הסביבה המגוננת. אולי בגלל שהם חיים בסביבה פחות מכופתרת. אבל כמו כל דבר בעולם - התפיסה הזו של לייצר סיכונים תגיע, בסופו של דבר, בוודאי גם אלינו”.