הלחץ על הספורטאים מחלחל ומוחץ, הם צריכים עזרה

בשבוע שעבר פר מרטסאקר, בלם נבחרת גרמניה לשעבר וקפטן ארסנל, התראיין למגזין "שפיגל" וחשף את הנטל המקצועי והפיזי שהרגיש ככדורגלן מקצועי. מרטסאקר, 33, דיבר בכנות על הקשיים המנטליים והפיזיים שעמד בפניהם בקריירת הכדורגל שלו, שתגיע לסיומה בסוף העונה הנוכחית.

הזוכה במונדיאל 2014 אמר: "כולם אומרים שאני צריך ליהנות מהשנה האחרונה שלי, שאני צריך לשחק כמה שיותר ולתת הכל. אבל אני מעדיף לשבת על הספסל ואולי אפילו ביציע. ואז, רק אז, בגיל 30+ אני מרגיש חופשי יותר. אז אתה מבין שהכל זה נטל - פיזית ומנטלית. אבל אתה צריך לשחק טוב ובלי ספקות בראש. הלחץ הוא אדיר. תמיד היה לי סיוט בראש לפני כל משחק. להיות זה שטועה. זה שאחראי על שער שספגנו. אם האוהדים חוגגים איתך, זה נהדר. אבל כשהם שורקים בוז... אתה מרגיש בושה. ברגעים כאלו, לפני משחק, הקיבה שלי מסתובבת סביב עצמה. לעיתים הייתי צריך להקיא. הייתי נחנק לעיתים".

הרגעים הקשים ביותר עבור השחקן היו במונדיאל 2006 כשהיה בן 21. הוא אומר שההפסד בחצי גמר 2006 היה, דווקא, הקלה. "כמובן שהייתי מאוד מאוכזב כשהפסדנו לאיטליה בחצי גמר ב-2006" אמר. "אבל יותר מזה, הרגשתי הקלה". הוא מתאר סיוט פיזיולוגי של ממש בלילה וביום שלפני משחקים. "קלמנס פריץ, ששיחק איתי בוורדר ברמן אמר שהוא תמיד שנא לישון איתי באותו חדר כי הרגל הימנית שלי היתה רועדת בלילה לפני משחק וזה שיגע אותו". יום המשחק עצמו היה גרוע יותר עבור מרטסאקר. "הייתי יוצא מהמיטה וישר רץ לשירותים. אז ארוחת בוקר ואז ישר לשירותים. אז צהריים ואז ישר לצהריים. גם באצטדיון, איך שהגעתי, הייתי צריך לשירותים. קיוותי שאף אחד לא רואה. מצד שני, אחרי תמיד הייתי חוזר לכולם ונראה נורמלי. זה לא היה משהו ששלטתי עליו. זה לא השפיע על איך ששיחקתי".

מה שכן השפיע, אלו הפציעות הקשות שחווה כשחקן - חלקן, כנראה, היו תוצאה של הלחץ הנפשי שסבל ממנו. "בזמנים מסויימים הרגשתי גמור. הגוף שלי פשוט לא היה מוכן לעמוד בעוד מאמץ. ואז פשוט לא יכולתי לשחק. הרבה מהפציעות שחוזרות הן עניין פסיכולוגי. הגוף שלי אולי ניסה לתת לנפש קצת מנוחה...".

מרטסאקר דיבר גם על מנוחות שהיה חייב לקחת לעצמו. 3 ימים על הספה בבית בשביל להירגע ממה שקורה סביבו. אבל הוא גם אמר שהוא היה עושה הכל פעם נוספת אם היה יכול. "אפילו אם הייתי צריך להקיא לפני כל משחק וללכת לשיקום מפציעה 20 פעמים, הייתי עושה את הכל פעם נוספת. הייתי עושה את זה כמה פעמים. הזיכרונות והרגשות שווים את הכל".

מרטסאקר מדבר בפתיחות וכנות על הבעיות האינטימיות ביותר שלו בגלל שהוא כבר די פרש ממשחק פעיל. הוא יכול להרשות לעצמו לחשוף את הדברים שעבר מבלי לחשוש שקבוצות, מעבידים פוטנציאליים, יתרחקו ממנו בגלל רגישותו. "הבעיה בלהיחשף היא שאתה לא יודע איך המעסיק הבא שלך יקבל את זה" אומר כדורגלן ישראלי לשעבר. "הרבה מאמנים פשוט לא רוצים להתעסק עם שחקן כזה, אין להם בכלל זמן להתעסק עם דברים כאלו".

מי שלא פורש ועדיין גילה אומץ כדי לחשוף את הקשיים שהוא עומד בפניהם זה אנדרה גומש.

בראיון למגזין פננקה, גומש, שחקן ברצלונה שסופג הכי הרבה ביקורות מהקהל, חשף: "אני לא מרגיש טוב על המגרש. אני לא נהנה ממה שאני אוהב לעשות, ממה שאני יודע לעשות. החצי שנה הראשונה הייתה די טובה, אבל אז דברים השתנו.... זה הפך למעין גיהנום מבחינתי, כי התחלתי להרגיש רק יותר ויותר לחץ".

הלחץ מגיע במשחקים ומחלחל גם לאימונים. "באימונים אני רגוע מאוד. מן הסתם שיש ימים שהביטחון שלי קצת פחות טוב גם שם כי התמונה של המשחק עדיין נמצאת בראש שלי, וזה לא עוזב אותי. אבל ההרגשה שיש לי במשחקים היא רעה. מה שמפריע לי הוא הלחץ שאני מפעיל על עצמי. לחשוב יותר מדי זה פוגע בי. כי אני חושב על הדברים הרעים. למרות שחבריי לקבוצה תומכים בי מאוד, כל הזמן - הדברים לא הולכים עבורי כפי שהייתי רוצה ושהם היו רוצים".

השריקות בוז מעשרות האלפים בקאמפ נואו יכולות למעוך ביטחון עצמי של כל אדם. במיוחד כשהם מגיעים מקהל שאמור לתמוך ולסחוב את השחקן לרמה גבוהה יותר. "לפעמים אני לא רוצה לצאת מהבית" אמר גומש. "אנשים מסתכלים - אני מרגיש בוש לצאת החוצה לרחוב, מתוך פחד. אני נסגר בתוך עצמי. אני לא משחרר ומוציא החוצה את התסכול שיש לי. אז אני לא מדבר עם אף אחד".

גומש, בסך הכל בן 24, הגיע לברצלונה מוולנסיה ב-35 מיליון יורו (ו-20 מיליון יורו תוספות). יש לו חוזה בקבוצה עד 2021. הוא רחוק מלהרשים כשחקן אבל ייתכן מאוד שהלחץ, הציפיות שיחליף את צ'אבי, פשוט מעמסה מנטלית גדולה מדי.

הסיפורים של מרטסאקר וגומש מגיעים בשבוע אחרי שדמאר דהרוזן, כוכב טורונטו ראפטורס מה-NBA חשף שהוא סובל מדיכאונות וקווין לאב, כוכב קליבלנד קאבלירס, חשף שהוא סבל מהתקף חרדה.

זה לא מפתיע שספורטאים סובלים מבעיות נפשיות. הם בני אדם, בסך הכל. התחרות במקצוע שלהם אינטנסיבית. הסיכויי להיפצע גבוה. הלחץ בעבודה מופעל עליהם ממספר מוקדים. הם מקבלים כסף גדול ומזכירים להם את זה בכל מקום - הם מחוייבים לעצמם ולאוהדים ולקבוצות להצדיק את הכסף הגדול הזה. כסף גדול שיוצר מתחים גם כן - במשפחה, עם חברים וכו'.

בוב מאיירס, הג'נרל מנג'ר של גולדן סטייט ווריירס, הסביר היטב את המצב הנפשי בו נמצאים שחקנים רבים.: "בעבודה שלנו, שבה כולם רואים מתי נכשלת והפסדת, ואז תוקעים לך מיקרופון לפנים ודורשים הסבר. ברגעים האלה תיחשף בצורה הגרועה ביותר שלך, כשאתה כועס ומתוסכל. רגע אחרי כישלון, שיכול להיות אחד מהכישלונות הגדולים בחיים שלך, ידחפו לך מיקרופון לפנים ויחפרו לך בפצע הזה. עוד לפני שבכלל חשבת על זה בעצמך. זו העבודה של ספורטאי מקצועי. עשרות אלפים במשרד שלך ישפטו אותך, מיליונים יעשו זאת ברשתות החברתיות והטלוויזיה".

וזה עוד כלום. בעידן של טוויטר, פייסבוק וסנאפצ'אט, מספיק ששחקן יעשה טעות קטנה או אפילו פרצוף משונה בזמן משחק ובעניין של שניות יהפוך למושא ללעג של של עשרות מיליוני אנשים. למימ שלנצח עשוי להיות מזוהה עימו.  

לפי סקר של FIFPro, איגוד הכדורגלנים העולמי, כ-38% מהכדורגלנים סובלים מתסמינים של דיכאון ו/או חרדה. כ-25% סובלים מהפרעות בשינה. כ-15% מחרדות. אלו שיעורים גבוהים יותר מאשר באוכלוסייה הרגילה.

רוב הספורטאים, למרות הקשיים הפיוזיולוגיים והמנטליים, לא מתחרטים על הקריירה. לפחות לא אלו שענו על השאלה הזו. רובם לא מגיעים לסיטואציה בקריירה בה שואלים אותם לגביה. אבל זה לא אומר שספורטאים לא צריכים לקבל טיפול פסיכולוגי ונפשי במהלך הקריירה שלהם. זה לא אומר שאוהדים יכולים להרשות לעצמם לשכוח, שאחרי הכל - גם ספורטאי על, הם בסך הכל בני אדם.