אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חוק חדלות פירעון מכיר בזכות לקיום בכבוד צילום: עמית שעל

חוק חדלות פירעון מכיר בזכות לקיום בכבוד

אבולוציה אטית בדרך לאחריות חברתית: 14 שנה אחרי שפוליטיקאים תקפו בחריפות את בג”ץ שהורה לקבוע מהו הסכום המינימלי לקיום בכבוד, חוק חדלות הפירעון החדש קובע כי התשלום לנושים לא יפגע בדמי המחיה בכבוד של החייב

20.03.2018, 08:28 | משה גורלי

"בחוק חדלות פירעון החדש שנחקק לאחרונה מסתתר מהלך חשוב לעניין הזכויות החברתיות", אמרה שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז בכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב לכבוד יציאת הספר “אדמונד לוי” לזכרו של שופט העליון. "נקבע שם שתשלום לקופת הנשייה יביא בחשבון את דמי המחיה של החייב, ונקבע שדמי המחיה יחושבו על בסיס כללי המחיה בכבוד שקבע שר המשפטים". החוק ייכנס לתוקף בעוד כשנה וחצי, ועד אז על שר המשפטים להגדיר מהו הסכום למחיה בכבוד.

מדובר באבולוציה אטית בדרך להכרב בזכויות חברתיות. לפני 14 שנה תקפו הפוליטיקאים בחריפות את בג"ץ שהורה למדינה לקבוע מהו הסכום המינימלי לקיום בכבוד. זאת במסגרת עתירה של מספר ארגונים חברתיים שתקפו את הקיצוץ המסיבי של כ־20% בגמלאות הבטחת הכנסה, ודרשו לראות בקיום בכבוד חלק מכבוד האדם שראוי להגנה חוקתית. העתירה נדחתה בסופו של דבר ברוב של שישה נגד אחד — השופט אדמונד לוי.

ברק־ארז תיארה את ההתפתחות הזו: "לא בית המשפט, אלא הכנסת מכירה כעת ביישום הכלל של קיום אנושי בכבוד, ובצורך לקבוע סטנדרט כזה באופן משפטי. בזמנו היינו עדים להתקוממות הפוליטית על כך שהעליון מוציא צו על התנאי ומבקש מהכנסת, שומו שמים, לקבוע סטנדרט של קיום בכבוד. מה שהיה בלתי נסבל הופך להיות מיינסטרים, הופך להיות נדרש".

נדרש, אבל בחוק חדלות פירעון חדש הסטנדרט הזה הוא על חשבון הנושים ולא מתקציב המדינה כפי שהעירה ברק־ארז: "נכון, קל יותר לעשות זאת בהקשר של דיני חדלות פירעון משום שהדבר לא משית עלויות ישירות על תקציב במדינה. גם ההיסטוריה הפסיקתית דיברה על הקיום בכבוד של החייב על חשבונו של הנושה ולא על חשבון תקציב המדינה".

שופטת העליון דפנה ברק־ארז. “מה שהיה בלתי נסבל הופך למיינסטרים”, צילום: עמית שעל שופטת העליון דפנה ברק־ארז. “מה שהיה בלתי נסבל הופך למיינסטרים” | צילום: עמית שעל שופטת העליון דפנה ברק־ארז. “מה שהיה בלתי נסבל הופך למיינסטרים”, צילום: עמית שעל

כבוד לבד לא יספיק

 

את הרקע לפסק הדין ב־2004 הציג פרופ’ ברק מדינה. כדי להימנע מקריסה כלכלית נוסח יוון או ספרד, ביצעה אז הממשלה קיצוץ נרחב בתקציב המדינה, ובכלל זה קיצצה כחמישית מכספי הגמלאות שסייעו איכשהו לעניים לצוף קצת מעל קו העוני. "ישראל נמצאת במקום האחרון במדדי העוני במדינות ה־OECD, אך ורק בגלל הקצבאות הנמוכות”, אמר פרופ’ מדינה. “לפני שמשקללים אותן, אנחנו במקום טוב באמצע. ובכל זאת, זה לא הפריע לממשלה להחליט על קיצוץ דרמטי מטעמים של היעדר מקורות ותמריץ אנשים לצאת לעבודה".

את חוקתיות הקיצוץ תקפו בבג"ץ האגודה לזכויות האזרח, עמותת מחויבות והתנועה למלחמה לעוני באמצעות עורכי הדין דן יקיר, שרון אברהם־ויס, אבישי בניש ואביגדור פלדמן. מעמד העניים והזכויות החברתיות עלה במלוא העוצמה על סדר היום המשפטי. השופטת דליה דורנר, שישבה בהרכב עם השופטים אסתר חיות וסלים ג'ובראן, הוציאה צו על תנאי שהורה למדינה להציג את הסכום הנדרש לקיום אנושי מינימלי בכבוד. הפוליטיקאים תקפו את בית המשפט על "הסגת גבול". בהמשך שונה נוסח הצו, שונה ההרכב, ובג"ץ, בלי דורנר בהרכב, דחה את העתירות.

ובכל זאת, אומרת ברק־ארז, פסק הדין הזה הניח תשתית חשובה להכרה בזכויות החברתיות כחלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם. עד אז נדמה היה שזכויות האדם המוגנות הן הזכויות האזרחיות (חופש ביטוי, קניין, תנועה וכדומה) והפוליטיות (הזכות לבחור ולהיבחר), ואילו עבור הזכויות החברתיות (חינוך, בריאות, דיור, קצבאות) יש לחוקק חוק יסוד נפרד בגלל עלותן הגבוהה למדינה. אבל החידוש בפסק הדין הוא שאהרן ברק, שכתב את דעת הרוב, הכניס רשמית את הזכות לקיום מינימלי אל תוך הזכות לכבוד האדם שמוגן בחוק היסוד: "זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לנהוג את חייו הרגילים כבן אנוש, בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי נסבל. זוהי התפיסה, לפיה הזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים, שיאפשרו לו להתקיים בחברה בה הוא חי". ברק לא נקב סכום, הוא הותיר למדינה את המרחב להגשים את הזכות.

מינימום זה לא מספיק

 

ברק־ארז ציינה את חשיבות המחלוקת בין הרוב למיעוט בפסק הדין: "הרוב הגן על קיום מינימלי בכבוד ואילו המיעוט, אדמונד לוי, דיבר על קיום נאות בכבוד. משמעותה וחשיבותה של דעת המיעוט היא בהצגת הקיום המינימלי כהישג מינימלי, שלא נהיה שבעי רצון, כחברה, אם נשיג את המינימום".

הרוב דחה את העתירה "מפני שלא שוכנענו שיש בתיקון לחוק הבטחת הכנסה... כדי לפגוע בכבוד האדם". השופט לוי סבר אחרת. לטיעון החוקתי שלו הוא צירף את העותרת בלהה רובינובה, אם לשני ילדים, שהוצאותיה החודשיות היו 3,400 שקל וגמלתה, לאחר הקיצוץ, עמדה על 2,660 שקל. "על מה תיאלץ אפוא העותרת לוותר?", שאל לוי, "האם על מזון תינוקות לבתה? האם על לבוש לעצמה ולילדיה? האם על חשמל ומים? היש אדם שיוכל לקבוע כי זכותה של העותרת לקיום אנושי בכבוד אינה נפגעת בנסיבות אלו?".

נפשו של לוי היתה עם העותרים כי הוא עצמו הגיע מרקע של מחסור. בהרכב ישב גם מישאל חשין. עו"ד אביגדור פלדמן, אחד מהמייצגים בעתירה, נזכר בכנס, בדברי חשין על העותרים לפני 14 שנה: "אז שיקנו במקום גבינה 9%, גבינה 5% או 0%. הוא אמר זאת במין ביטול נוראי שרק שופט שבה ממשפחה אמידה יכול לומר. ואז הסתכל אליי ואמר, גם לאדוני לא יזיק לאכול 5%. לעומת זאת, פסק הדין של אדמונד לוי משקף את השופט שבה ממעברה, מעולם של מצוקה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות