בתנועה: חבר מהכוכב הזה

הצעצוע שעכו הקטנה הכי אוהבת נקרא "חייזרים". מדובר במובייל, מין ענן של ספוג, שממנו תלויים עוד עננים, ומאחורי כל אחד מהם מציץ יצור חמוד עם אוזניים מצחיקות. הילדה מסוגלת לבהות בהם שעות, כשהיא מתפקעת מצחוק ובועטת באוויר בהתרגשות. אללי. לא כל ילד חווה חייזרים בתענוג שכזה. לפני כמה שבועות צלצלה אליי אחותי מיכל בבקשת הרגעה. מיתר, בתה בת התשע וחצי, צפתה בסרטון מפחיד שעוסק בחייזרים, וכעת היא מלאה חרדה. "יובי, נכון שאין חייזרים?" שאלה אותי מיתר בטלפון.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

"אף אחד לא יודע באמת", השבתי בכנות, "אבל אני חושב שאין, ושאם יש — אין לנו מושג איך הם נראים, אז כל מה שאומרים עליהם הוא המצאה של הדמיון. הם גם רחוקים מאוד מאיתנו וכנראה אין להם דרך להגיע לכאן. האמת שאותי זה מאכזב מאוד, כי רוב החיים שלי קיוויתי לפגוש חייזר או שניים". חשבתי שהיפוך העניינים יעזור, שאם אציג תשוקה למפגש מהסוג השלישי במקום פחד, אפתח לילדה את הראש למחשבה מסוג אחר. ונחשו מה? זה עבד! היא נרגעה. אבל אני נכנסתי לאובססיה.

לא ביליתי שעות בבהייה בשמים בתקווה לקלוט איזה עב"מ, אף שאני מודה שהצצתי פה ושם. במקום זאת חידשתי את האובססיה הנושנה שלי לסרט "אי.טי, חבר מכוכב אחר". כמו כל בני גילי, פלוס מינוס, המוצר ההוליוודי המלודרמטי הזה פתח לי את הראש לכל הכיוונים, ומאז הוא לא נסגר. הסרטון של מיתר הפרה תוכנית: אשאל את הסרט מהספרייה ונושיב את כל האחיינים הגדולים דיים מול המסך בבית הוריי. יהיו שם מיתר, לוטם, גבע וכרם. הם יצפו, יתרגשו ויבכו כשאי.טי יתחבק עם אליוט ואז יעלה לחללית. הם ודאי גם יחשבו שאני דוד משהו־משהו.

ונחשו מה? זה עבד. הייתם חושבים שבעידן העצבני הזה אי אפשר להושיב ארבעה ילדים בני 5–9 בשקט לצפייה בסרט בן 36 שנה, הנמשך שעתיים. אבל אפילו הילדה החמישית והקטנטנה שהצטרפה אליהם, טנא, בת שלוש וחצי, ישבה כמו אחיה ובני דודה בשקט מופתי ובלעה את הסרט כולו, בליווי קריינות עברית של עבדכם. אני חששתי שסצנות מסוימות יחרידו אותה, אבל היא בעיקר דאגה מכך שאי.טי מפחד. כמו יתר האחיינים, היא חשה חמלה עצומה כלפי הבוטנאי המקומט, שנעזב לבדו בעולם רחוק. כמוהם, גם טנא חוותה את הסרט רב הפעלולים והאקשן הזה קודם כל ברמה הרגשית.

וזה הדהים אותי. נזכרתי בראיון שקראתי בעבר עם הפסיכולוג תמיר ליאון, "מומחה לתרבות צעירה", שלדבריו בני הנוער כיום אנושיים פחות. אלה בדיוק המילים שבהן נקט. הוא טען שאין בהם אמפתיה, כאילו שהם חייזרים. אבל דוקטור ליאון מזכיר לי את המדענים מהסרט, שבמקום ליצור קשר בלתי אמצעי עם היצור הזר, הם כיסו את הבית שבו מצא מסתור ביריעות פלסטיק והקימו מעבדה מנוכרת שגרמה לו להסתגר. אבל הילדים של היום מופלאים ורגישים. והאחיינים שלי אינם היחידים. הם הכי כמובן, אבל הם לא לבד.

ילדים הם גם אינטלקטואלים לא קטנים. כשהלך החבר מהכוכב האחר לעולמו לקראת הסיום, כולו חלש ואפור במעבדה הכפויה, תהתה מיתר מה הסבירות שישוב לחיים. "בדרך כלל מי שמת לא חוזר", עניתי תשובה עמומה, כדי שלא להסגיר את ההפתעה שבהמשך. "קרה פעם שמישהו חזר?", חקר לוטם. "הנוצרים מאמינים שישו מת וחזר לחיים", סיפרתי, וקפצתי על ההזדמנות להנחיל להם קצת תיאולוגיה, "אבל אני לא נוצרי ולא מאמין בזה".

"גם אני לא נוצרי", הודיע כרם בן החמש, "אבל אני כן מאמין".

הכי נחמד לדוד להיות עם אחייניו בסיטואציה חתרנית, ו”אי.טי” הוא סרט חתרני. הגיבור הצעיר מעמיד פני חולה כדי להישאר בבית ולא לצאת ללימודים. אחיו הבכור נוהג בלי רישיון. האחות הקטנה מסתירה סודות מאמא, וכל זה עוד כלום. אפילו בחשכת החדר ראיתי את התדהמה על פניהם כשסיפרתי שהמדענים המאיימים עובדים בשביל הממשלה. מיאוס מן הממשלה ודאי מהדהד סביבם בשיחות מבוגרים, אבל לצפות בסרט שבו נציגי המדינה הם ה"רעים", וואללה, זה דבר חדש.

אבל אני מתנגד למושג "רעים", לכן הסברתי מיד שהמדענים אינם אנשי זדון. כל חייהם המתינו לחקור יצור מהחלל. הם פשוט לא יודעים איך לגשת אליו. הם לא יודעים שצריך לבוא אליו כשווים, כידידים. את זה רק הילדים מבינים.

בדרך הביתה חשבתי על כל מה שרק ילדים מבינים ופתאום הרגשתי בעצמי כמו אי.טי: חייזר מפלנטת 1976 הרחוקה, שמנסה איכשהו להתיידד איתם. הם משמיעים לי שירים של סטטיק ובן אל, כדי שאבין לאן הגעתי. אני מספר להם על ספילברג, כדי שיידעו מנין באתי. ויש כאן פוטנציאל חזק לחברות אמת. כך שגם אם תופיע חללית ותציע לי את הכוכבים עצמם, לא אעלה. אני נשאר איתם.