מייסדי יד יצחק ישלמו 45% מס על המכירה ליינות ביתן

בית המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור שהגישו מייסדי רשת המרכולים יד יצחק על שומת מס שנגבתה מהם עבור חלק מהכספים שקיבלו ממכירת הרשת ליינות ביתן ב־2007. בשבוע שעבר קבע בית המשפט כי הסכומים שקיבלו תחת התניה של היעדר תחרות ייחשבו כ"הכנסה פירותית". משמעות ההחלטה היא שעליהם לשלם מס בשיעור של 45% ולא בשיעור מופחת של 20% כפי שטענו.

רוני גנגינה, ניסים ביטון ושלום סרוסי הקימו ב־1992 סניף ראשון של רשת המרכולים יד יצחק בראש העין. הרשת, שעסקה במכירת מוצרי יסוד ליחידים התרחבה עם השנים ונוספו לה חנויות בפתח תקווה ובכפר סבא. השלושה היו בעלי המניות בחברה וניהלו את חנויותיה. כ־15 שנה לאחר הקמת החנות הראשונה נמכרה הרשת לחברת יינות ביתן תמורת 91 מיליון שקל. סכום זה התייחס לפעילות העסקית, השם המסחרי, המוניטין והציוד של הרשת.

רוני גנגינה, ממייסדי יד יצחק, על רקע אחד מסניפי הרשת | צילום: אביגיל עוזי

במקביל, כלל הסכם המכירה התנייה של היעדר תחרות, שבמסגרתה התחייבו גנגינה, ביטון וסרוסי שלא להתחרות בשום צורה בחנויות ובפעילותן למשך שלוש שנים. השלושה התחייבו כי לא ישתמשו בידע, בניסיון ובקשרים שצברו בשנותיהם בניהול יד יצחק לצורך תחרות ביינות ביתן, ובתמורה קיבלו כל אחד סכום נוסף של 10 מיליון שקל. כמו כן הם התחייבו שלא לפתוח חנויות במרחק של עד 50 ק"מ מסניפי יינות ביתן.

במרכז הדיון בבית המשפט העליון עמדה השאלה כיצד יש לסווג את מיסוי אותם 10 מיליון שקל שקיבל כל אחד מבעלי הרשת במסגרת ההסכמים עם יינות ביתן. גנגינה, ביטון וסרוסי טענו כי עליהם לשלם 20% מס בהתאם לגובה מס שהוטל בשעתו על רווחי הון ליחיד. מנגד, רשות המסים טענה כי עליהם לשלם 45% מס משום שמדובר בהכנסה פירותית, כלומר הכנסה שהתקבלה בעקבות הידע שצברו במהלך שנות עבודתם ברשת.

ניסים ביטון, ממייסדי יד יצחק | צילום: צביקה טישלר

בדיון קודם בערכאה נמוכה יותר קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת רשות המסים. השופטים ציינו כי אלמלא שימשו השלושה כעובדים דומיננטיים במשך 15 שנה ביד יצחק לא היתה יכולה לקום להם זכות לאי־תחרות, וממילא לא היו מקבלים את התשלום המדובר.

בערעור שהגישו מוכרי יד יצחק לבית המשפט העליון הם טענו כי הסכם אי־התחרות נועד לענות על חששות יינות ביתן שמא הם יפעלו להקמת עסקי מרכולים חדשים, וציינו כי ללא התחייבות זו רכישת המוניטין לא היתה שלמה. לשיטתם, המרכולים הם "העץ" שהניב להם "פירות" מדי שנה, ולפיכך ויתור על זכותם להתחרות ביינות ביתן הוא בבחינת מכירת נכס העולה כדי "גדיעת העץ". המדינה טענה בתגובה כי התניית אי־התחרות בין יד יצחק לבין יינות ביתן לא הייתה התנייה אמיתית, אלא כסות שנועדה לצורך הפחתת מס.

שופטי העליון דחו את הערעור וקבעו כי 30 מיליון השקלים שקיבלו המוכרים תמורת התניית אי־התחרות ייחשבו תקבול פירותי. לפי השופט יצחק עמית שכתב את פסק הדין, מדובר התניה מרוככת שהוגבלה בהיבט גיאוגרפי ובממד הזמן. עוד ציין כי ההתניה כוונה כלפי המוכרים בכובעם כמנהלי החנויות ומפעיליהן והן כמקימי יד יצחק. לפי השופט עמית, "מדובר בתקבול פירותי מובהק המהווה הכנסת עבודה".

לפי החלטת השופט, ההתחייבות להימנע מהקמת מרכולים חדשים רחוקה מלהיות "גדיעת עץ" משום שלא נשללה מהם היכולת להקים מרכולים בתקופת ההתניה.

ביטון פנה מאז המכירה לעסקים אחרים, בחלקם הוא שותפו של מישל אבידן, שמכר ב־2007 את ממן מחסני מזון לקו־אופ הרבוע הכחול תמורת 50 מיליון שקל ב־2007.