חילוט הנכסים לרוית ברניב: לעשירים קשה יותר לגייס אמפתיה

החילוטים ממשיכים להכות. לאחר האלוביצ'ים הגיע תורה של רוית ברניב, לשעבר יו"ר חברת שיכון ובינוי, שחשודה בפרשת השוחד ששילמה לכאורה החברה באפריקה. להבדיל מאלוביץ', ברניב אינה בעלת שליטה או בעלת מניות, אלא שכירה בכירה. אבל התלוש כנראה גדול. השווי המוערך של נכסיה שהוקפאו עומד על כ־20 מיליון שקל.

סיפור זה מעורר שוב, וביתר שאת, את הדיון על המידתיות שבהפעלת סמכות החילוטים - האם המשטרה מפעילה אותה כדין על מנת למנוע הברחת רכוש כדי שיהיה מאיפה לקחת למקרה שהחשוד יורשע בסוף הדרך, או שהיא עושה שימוש מופרז בכלי הזה גם כדי ללחוץ, להשפיל ולגמד חשודים?

מקרה ברניב מחזק את החשש הזה. ראשית, בשל מועד ההקפאה. כשיש חשש אמיתי להברחת נכסים, המשטרה לא מחכה דקה ושמה מיד את היד על הרכוש. והנה כאן, החקירה החלה ב־20 בפברואר, אך הנכסים הוקפאו רק לאחר כשלושה שבועות. ברניב, מסתבר, לא ניצלה את הזמן כדי למלט את נכסיה. שנית, אפילו שופט מעצרים מחמיר כעמית מיכלס סירב לבקשת המשטרה לעצור את ברניב לתשעה ימים כפי שהתבקש והסתפק במעצר בית. כנראה שהראיות בשלב זה לא ממש חזקות. המשטרה, שלא קיבלה את שביקשה, העבירה את אמצעי הלחץ לנכסים.

רוית ברניב | צילום: רמי זרנגר

הסנגוריות מיכל רוזן־עוזר וענבל דוכובני־זאב טוענות לעוול ולעיוות דין שנגרם לאשה נורמטיבית. רוזן־עוזר היא גם הסנגורית של איריס אלוביץ', שממתינה להחלטת בית המשפט לשחרור נכסיה המוקפאים. לאחרונה, בכנס בנושא החילוטים, היא אף הניחה את הנושא על סדר היום: "יש דיסוננס דרקוני בשלב החילוט הזמני. הורסים את חייו של החשוד ומשפחתו בשלב שעומדת לו חזקת החפות, ואין להגנה אפילו כלים להתגונן מפני חשדות שמובאים בדו"חות חסויים. וכבר אז אין לו כסף ללכת למכולת". שותפה של רוזן־עוזר, עו"ד ז'ק חן, שמייצג את שאול אלוביץ', התרעם גם הוא על ההשפלות: "הורידו לאלוביץ' תמונות מהקירות. אמרו לאיריס להוריד את העגילים ולשאול את טבעת הנישואין שלו".

בישראל קשה לגייס אמפתיה לעוולות לכאורה שנעשות כלפי האלוביצ'ים או ברניב. נכון שחשיפת עוולות ועיוותי דין היא חובה ואפילו שליחות, אלא שקל יותר לגייס את הציבור, האקדמיה והתקשורת כשמדובר בעלובי החיים מסוגם של עמוס ברנס, סולימן אל עביד ורומן זדורוב. עבור העשירים קשה יותר לגייס את הקשב הזה. מאז המחאה החברתית של 2011 הם הפכו ממושאי סגידה לאויבי הציבור. השאלה היא אם המשטרה מנצלת את הסנטימנט השלילי הזה כדי להכביד עליהם את ידה; ואם היהירות שאפיינה את הטייקונים בימי הזוהר מבססת כעת את השמחה לאידם, שחזקה יותר מהרגישות לזכויותיהם, הרי כשסנגוריהם זועקים על העוול שנגרם להם, התשובה האינסטינקטיבית היא "יאללה, יאללה".

טענה נוספת עולה מהשיח הזה: בגלל שהתקשורת מחרישה לנוכח הפגיעה בעשירים, נסבול בסוף כולנו מהחילוטים האגרסיביים - בעלי משפחות ובעיקר עסקים קטנים ובינוניים שבאחת גודעים להם את החמצן הכלכלי והורסים את חייהם ועסקיהם.

פרשת בזק הניחה על סדר היום כמה פרשות. המסרונים (בין השופטת לחוקר), הפרעושים (ניר חפץ) והחילוטים (האלוביצ'ים, אלי קמיר). נדמה שכולן ניקזו אליהן סוג של טינת המונים לבני האליטות שנתפסו על חם ובקלקלתם: גם שופטת, גם חוקר בכיר של רשות ניירות ערך, גם שני יחצני צמרת מקושרים ובעיקר טייקון שאין מחזה מרנין מלשמוע אותו אומר "אכלו לי, שתו לי".