העובדים בארה"ב נזכרו שיש להם נשק סודי של 3 טריליון דולר

במשך 22 שנה עבד ריק ת'ורן כאחראי תחזוקה בבית ספר ציבורי בצפון מסצ'וסטס. ב־2011 החליטה מערכת בתי הספר הציבוריים באזור להפריט את שירותי התחזוקה. הזוכה במכרז, חברת ענק בשם אראמרק (Aramark), הציעה להמשיך להעסיק את העובדים, שהשתכרו עד אז כ־20 דולר בשעה, תמורת 8.5 דולרים לשעה בלבד. ת'ורן, כמו רבים אחרים, סירב ואיבד את עבודתו.

לכאורה סיפור מוכר, אך עם טוויסט: ת'ורן הוא למעשה, לפחות בעקיפין, אחד הבעלים של אראמרק. קרן הפנסיה של עובדי המגזר הציבורי במסצ'וסטס, שאליה הפריש חלק משכרו, השקיעה 125 מיליון דולר באחת מקרנות ההשקעה הפרטיות שמחזיקות באראמרק. ההשקעה הניבה לקרן תשואה של 2.8% בשנה, אבל זה לא עזר לת'ורן עצמו, שנשאר בלי עבודה ונאלץ להפסיק לחסוך לפנסיה.

"ייתכן שההשקעה הזאת הניבה רווח יפה, אבל הוא בא על חשבון האנשים שאמורים להפקיד כסף בקרן הפנסיה עצמה", מסביר דיוויד וובר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בוסטון ומומחה בעל שם לממשל תאגידי ואקטיביזם של בעלי מניות. "קרנות הפנסיה צריכות לוודא שהן לא הורגות את המשרות של האנשים שאמורים לחסוך דרכן לפרישה".

ספרו החדש של וובר, שמתפרסם החודש בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, עוסק באופן שבו התובנה הזו הולכת ומחלחלת לקרנות הפנסיה של איגודי העובדים בארה"ב. למרות חולשתם היחסית לעומת המצב באירופה, לאיגודים האמריקאיים עדיין יש נשק אימתני - בדמות קרנות הפנסיה הענקיות שמנהלות עבורם את החסכונות. ספרו של וובר, "The Rise of the Working Class Shareholder: Labor’s Last Best Weapon", כולל סיפורים כמו זה של ת'ורן, אבל בעיקר משרטט את תחילתה של מהפכה. קרנות הפנסיה התעוררו והפכו לאקטיביסטיות - ומעכשיו יש להן דרישות.

"במאה ה־21 השווקים הם אולי הכוח החזק ביותר עלי אדמות", מסביר וובר בראיון ל"כלכליסט". "כל כך הרבה החלטות שמשפיעות על החיים שלנו מתקבלות בשווקים על ידי המגזר הפרטי, ומאוד חשוב שיהיה לעובדים קול בתהליך הזה. יש קרנות שכבר הבינו שהן צריכות כאן אסטרטגיה ברורה, אבל צריך לעשות יותר, ובקנה מידה רחב יותר".

כופפו את בלקסטון

קרנות הפנסיה הציבוריות בארה"ב, המנהלות את חסכונות הפרישה של עובדי המגזר הציבורי, כוללות כמה מקרנות הפנסיה הגדולות בעולם, בהן הקרן של עובדי המגזר הציבורי בקליפורניה (CalPERS), מערכת הקרנות של עובדי עיריית ניו יורק (NYSERS), ותוכנית הפרישה של עובדי המגזר הציבורי בפלורידה (SBA). מתוך 20 קרנות הפנסיה הגדולות בעולם, שש קרנות שייכות לעובדי המגזר הציבורי בארה"ב, וקרן נוספת מיועדת לעובדי הממשל הפדרלי. בסך הכל מנהלות הקרנות הציבוריות בארה"ב כמעט 3 טריליון דולר, תחת אחריות משותפת של נציגי העובדים והממשל המקומי. האיגודים חולשים בנוסף על כ־1,300 קרנות קטנות יותר, המיועדות לעובדים בתעשיות ספציפיות ומנהלות נכסים במאות מיליארדי דולרים.

"היקף הנכסים שמנהלות הקרנות מאפשר להן להשפיע על קבלת ההחלטות בחברות", מסביר וובר. "זה לא אומר שאסטרטגיות אחרות איבדו מחשיבותן. עדיין צריך לארגן עובדים, לקדם חקיקה, להוביל פעילות בתוך מקומות העבודה, להילחם על העלאת שכר המינימום. אבל בהתחשב בדומיננטיות של השווקים הפיננסיים, חשוב מאוד שקולם של העובדים יישמע גם כאן. וקרנות הפנסיה הן כלי שדרכו ניתן להשמיע את הקול הזה".

"להשמיע קול" זה תפקיד של קרנות הפנסיה? לפי הגישה הרווחת, המטרה שלהן היא למקסם את התשואה לחוסכים.

"אין ספק שתשואה היא אלמנט מאוד חשוב, וחלק משמעותי מהאקטיביזם של הקרנות הציבוריות עד כה התמקד בעיקר בזה - שיפור הממשל התאגידי והגדלת התשואה לחוסכים. אבל היציבות של קרנות הפנסיה תלויה גם בהצטרפות של חוסכים חדשים, וזה קשור ביצירת משרות חדשות וגיוס כוח אדם. לקרנות פנסיה יש בסופו של דבר שלושה מקורות כספיים: החזר על ההשקעות, הפרשות המעביד והפרשות העובדים. שלושתם חשובים, כך ששיקולים כמו יצירת מקומות עבודה חדשים, מניעת פיטורים או העלאות שכר שמאפשרות לעובדים לחסוך יותר לפרישה - הם גם בעלי חשיבות לקרנות הפנסיה. זה לא אומר שצריך להזניח את התשואה על ההשקעה, אבל בהחלט אפשר להשיג תשואות יפות גם בהשקעה שמקדמת מטרות נוספות".

כדוגמה למטרות נוספות שכאלה וובר מזכיר את החלטת קרנות הפנסיה של עיריית ניו יורק מ־2017 לאמץ מדיניות של Responsible Contractor. מדיניות זו קובעת כי בהשקעות בתחום התשתיות, כמו סלילת תעלות ובניית גשרים, הקרנות ידרשו שהעובדים יקבלו שכר הוגן והטבות. "זמן קצר לאחר מכן ענקית ההשקעות בלקסטון הקימה קרן להשקעה במיזמי תשתיות בארה"ב בהיקף של 100 מיליארד דולר", מספר וובר. "אז איגוד העובדים בענף הבנייה הסביר לאנשי בלקסטון שאם הם רוצים לגייס כסף מקרנות הפנסיה, עליהם לאמץ את המדיניות בנוגע לתנאי העובדים. בלקסטון הסכימה והודיעה כי תיתן העדפה לקבלנים ונותני שירות שמקפידים על בטיחות במקום העבודה, מספקים לעובדים הכשרה בתשלום ושומרים על זכות ההתארגנות".

וובר מוסיף: "חברת הביטוח Ullico, שהקימה ב־1925 פדרציית העבודה האמריקאית, השקיעה 75 מיליון דולר בפרויקט מים בקליפורניה, אבל דרשה שכל העובדים יהיו חברי איגוד. אותם עובדים שילמו דמי חבר לאיגוד והחלו לחסוך דרך קרנות הפנסיה. ויש עוד דוגמאות כאלה".

המטרות שמקדמות קרנות הפנסיה אינן תמיד קשורות ישירות לעובדים. הן כוללות גם נושאים כמו שכר המנהלים הבכירים, אופן בחירת הדירקטוריון ועניינים סביבתיים. כך, AFL-CIO, פדרציית איגודי העובדים הגדולה בארה"ב המייצגת כ־12 מיליון עובדים ופנסיונרים, מנהלת זה יותר מעשור מאבק לריסון חבילות השכר של הבכירים. כבר ב־2007 הצביעו נציגי הארגון נגד חבילת השכר למנכ"ל חברת הטלקום וורייזון, בטענה כי "לאנשים עובדים נמאס מתשלומי העתק שמקבלים המנכ"לים בלי סיבה הגיונית". ב־2013 השיק הארגון את Paywatch, המפרסם דו"ח שנתי על חבילות השכר לבכירים וכיצד הצביעו גופים מוסדיים בעניין.

AFSCME, המאגד יותר מ־1.6 מיליון עובדים ופנסיונרים במגזר הציבורי, יצא בביקורת חריפה על דירקטוריון ענקית המשכנתאות קאנטרי־ווייד (Countrywide), שאישר למנכ"ל והמייסד אנג'לו מוזילו חבילת שכר שהסתכמה ב־285 מיליון דולר ל־11 שנה. תחת הכותרת “Say on Pay” הארגון השיק קמפיין שנועד לאפשר לבעלי מניות להצביע על אישור השכר לבכירים. ב־2007 דחו בעלי המניות של קאנטרי־ווייד את ההצעה של AFSCME. שנה לאחר מכן קרסה קאנטרי־ווייד במשבר הפיננסי, ובנק אוף אמריקה רכש אותה. בשנים הבאות התברר שלפני הקריסה מכר מוזילו מניות של קאנטרי־ווייד במאות מיליוני דולרים, וסידר למקורביו הלוואות ומשכנתאות בתנאים מועדפים. ב־2009 הגישה רשות ניירות הערך האמריקאית (SEC) כתב אישום נגד מוזילו על סחר במידע פנים והונאה בניירות ערך. במסגרת הסדר פשרה עם הרשות נקנס מוזילו ב־67.5 מיליון דולר, ונאסר עליו לשמש כמנכ"ל של חברה ציבורית.

AFSCME גם יצא ב־2006 למתקפה חריפה על דירקטוריון הום דיפו (Home Depot), שאישר למנכ"ל חבילת שכר של יותר מ־150 מיליון דולר לשש שנים. הארגון הודיע שיתנגד להמשך כהונתם של 10 מתוך 11 הדירקטורים בחברה, כיוון שהם משמשים כחותמות גומי לאישור שכר מופרז למנהלים. למהלך של AFSCME חברו נציגי CalPERS, קרן הפנסיה הציבורית הגדולה בארה"ב.

קרנות הפנסיה הציבוריות פועלות להשפיע על החברות גם באמצעות מדיניות ההשקעות שלהן. בקרנות רבות, מדיניות זו כוללת התייחסות לזכויות העובדים, איסור על אפליה על בסיס גזע, דת או מין, ותמיכה בקידום מיעוטים. התקנות האלה באות לידי ביטוי בתהליך בחירת ההשקעות.

מדיניות ההשקעות של CalPERS קובעת כי הקרן תפעל להניא קרנות השקעה פרטית (Private Equity) מהשקעות בחברות וגופים פרטיים שמשתתפים בתהליכי הפרטה ומביאים לצמצום הפעילות ומספר העובדים במגזר הציבורי.

מדיניות דומה קיימת גם בקרנות הפנסיה של עובדי המגזר הציבורי באוהיו, של עובדי מחוז לוס אנג'לס בקליפורניה ושל עובדי עיריית ניו יורק. אלה האחרונות ידועות במיוחד באקטיביזם שלהן. ב־2015, למשל, סירבו נציגי הקרנות של עובדי עיריית ניו יורק להשקיע בקרן גידור שבבעלות אחד התומכים בהרחבת בתי הספר הפרטיים בעיר (Charter Schools). בשנה שעברו משכו הקרנות את כל השקעותיהן - כמעט 50 מיליון דולר - מתאגידים המפעילים בתי כלא פרטיים. "זה עניין מוסרי", הסביר סקוט סטרינגר, סמנכ"ל הכספים בעירייה והממונה על פעילות הקרנות. "החברות האלה מנסות להחזיר אותנו לאחור ולבטל את כל ההתקדמות שהושגה בנוגע לצדק פלילי. אין לנו כוונה לעמוד מהצד כשהן עושות זאת".

קרנות הפנסיה הציבוריות מקדמות גם נושאים שלא קשורים ישירות לממשל תאגידי או זכויות עובדים. בשנה שעברה, למשל, הקרנות של עובדי המגזר הציבורי במדינת ניו יורק הגישו הצעה לאסיפת בעלי המניות של אקסון־מוביל, שלפיה ענקית הנפט תאמץ כללי דיווח מפורטים בנוגע לסיכונים הסביבתיים הכרוכים בפעילותה. ההצעה אושרה ברוב של 62% מבעלי המניות. בנובמבר 2017 הגיש AFL-CIO הצעה לאסיפת בעלי המניות של נייק, שדורשת מהחברה לחדול מאסטרטגיות שבאמצעותן היא מתחמקת מתשלום מסים בארה"ב. ההצעה אמורה לעלות להצבעה בפגישת בעלי המניות השנתית של נייק, בסוף השנה.

כשלשוק ההון יש שריף

וובר, מרצה למשפטים באוניברסיטת בוסטון, השלים תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת קולומביה ותואר במשפטים באוניברסיטת ניו יורק. כדי להחזיר את החובות שצבר במהלך הלימודים, הוא הצטרף למשרד המתמחה בדיני תאגידים, שייצג חברות גדולות בתביעות הנוגעות לשוק ההון. לדבריו, הוא לא מתגעגע לתקופה הזו. "כשהיתה לנו פגישת מחזור של בית הספר למשפטים, דיברתי עם חבר שעבד בתחום דומה", הוא נזכר. "מהר מאוד הגענו למסקנה שהיינו מעדיפים לתבוע את הלקוחות שלנו מאשר לייצג אותם". וובר עזב את התפקיד כעבור ארבע שנים והצטרף לפירמה שהתמחתה בתביעות ייצוגיות בשוק ההון. שם הוא החל לגלות עניין בקרנות הפנסיה של איגודי עובדים. "כמה מהלקוחות הבולטים שלנו היו קרנות פנסיה כאלה", הוא מספר. "התחושה בחדר הישיבות היתה של וול סטריט, עם עורכי דין, בנקאים בכירים, מנהלי כספים. ואז פתאום הופיע שם מורה או כבאי, מישהו ששימש נציג של קרן פנסיה. והם לקחו את התפקיד שלהם מאוד ברצינות. הם היו מקשיבים בריכוז ושמים לב לכל פרט. זה קצת היה כאילו יש חבר מושבעים בחדר הישיבות. זה הרגיש יותר דמוקרטי.

"אני זוכר שדיברתי עם אחד הנציגים מקרן פנסיה של שוטרים וכבאים, ושאלתי אותו למה בעצם הם מגישים את התביעות האלה; בסופו של דבר, בעבירות הקשורות בניירות ערך רוב המשקיעים לא עושים כלום. הוא אמר לי שחצי מהעובדים שהוא מייצג מסתובבים כל היום עם גרזן והחצי השני מסתובבים עם אקדח, והם לא מתכוונים לתת למישהו לעשות עליהם קופה בלי לעשות משהו בקשר לזה. הוא ראה את עצמו כמעין שריף של שוק ההון. זה ריתק אותי, אז כשחזרתי לאקדמיה, בחרתי להתמקד בנושא".

לוובר משפחה וחברים בישראל, והוריו אף גרו בארץ במשך כשנה לפני שנולד. גם אשתו נולדה בישראל, אך עברה לארה"ב בגיל צעיר. לפני כשנתיים הוא שימש כמרצה אורח בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב, שם העביר סמינר על התדיינות משפטית בניירות ערך. "העברית שלי לא רעה", הוא טוען, "אף על פי שהילדים שלי, שדוברים עברית שוטפת, לא חושבים ככה. הם לא מוכנים שאדבר עברית לידם".

אינטרס כללי, אינטרס פרטי

וובר מגדיר את פעילות קרנות הפנסיה הציבוריות כ"אקטיביזם של בעלי מניות", אך ניתן גם לטעון שהקרנות הללו מקדמות עניינים הקרובים ללבן, אך לא בהכרח עולים בקנה אחד עם האינטרסים של בעלי מניות אחרים.

ייתכן שהאקטיביזם של קרנות הפנסיה פוגע בסופו של דבר במשקיעים אחרים? עד כמה מדובר באינטרס משותף ועד כמה באינטרס ספציפי של הקרנות?

"לכל אחד יש אינטרסים נוספים, שאינם קשורים להיותו בעל מניות בחברה. קרנות הפנסיה אינן יוצאות דופן מהבחינה הזו. קרנות עושר לאומי (sovereign wealth funds - י"ק) מעוניינות בקידום האינטרסים של המדינה. מחקרים הראו שקרנות נאמנות נוטות להיות פחות ביקורתיות כלפי ההנהלה אם יש להן קשר עסקי עם החברה. למנהלי החברה עצמם יש אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם טובת בעלי המניות. משום מה, כשמדברים על האינטרסים של קרנות פנסיה של עובדים, לא מזכירים את האינטרסים המיוחדים של שאר המשתתפים בשוק. אבל בשורה התחתונה, כל הצעה שקרנות הפנסיה מעלות צריכה לקבל תמיכה מרוב בעלי המניות. כך שיהיה קשה להעביר החלטה שפוגעת בהם".

וובר מדגים: "משרד ההשקעות של AFL-CIO דחף את רשות ניירות ערך לחייב חברות לפרסם את הפער בין חבילת השכר למנכ"ל לבין השכר החציוני בהן. הקונגרס אישר את הדרישה עוד ב־2010, אבל היא נכנסה לתוקף רק בעונת הדו"חות הנוכחית, לא מעט בזכות המאמצים של איגודי העובדים. זה מסייע לכל בעלי המניות, כי השקיפות גוברת, אבל גם ספציפית לעובדים, כי נוצר דיון באי־שוויון. כך ניתן לפעול לקידום כמה אינטרסים בו־זמנית".

המנכ"לים משיבים אש

האקטיביזם של קרנות הפנסיה הציבוריות, שהלך וגבר מאז משבר 2008, מעורר דאגות בקרב מנכ"לים וחברי דירקטוריון. בשנים האחרונות מורגשת תגובת הנגד - קידום חוקים ותקנות שיקשו על הקרנות להגיש הצעות לאישור בעלי המניות, או להדק את הפיקוח על התנהלות החברות.

"עבור מנהלים ודירקטורים רבים, בעלי המניות הם אאוטסיידרים", מסביר וובר. "משונה להשתמש במונח הזה ביחס לבעלי מניות, כי טכנית הם הבעלים של החברה, אבל ככה מנהלים רואים אותם. הם לא רוצים שיתערבו להם בניהול. בניגוד לבורסה בישראל, שבה ברוב החברות יש בעל שליטה דומיננטי, בחברות האמריקאיות הבעלות מבוזרת ואין בעל מניות עיקרי. אז היסטורית, המנהלים היו די עצמאיים. זה החל להשתנות בשנים האחרונות, אבל נראה שהמנהלים הבכירים לא מרוצים מהשינוי הזה".

וכיצד הם מנסים למנוע את מעורבות בעלי מניות?

"כרגע יש על הפרק הצעה, שאושרה בקונגרס אבל עדיין לא בסנאט, שקובעת כי רק מי שמחזיק 1% או יותר מהחברה יכול להגיש הצעה לאסיפת בעלי המניות. אז כדי להגיש הצעה לאסיפה באפל, למשל, יידרשו מניות בשווי של יותר מ־8 מיליארד דולר - בעוד הרף הנוכחי הוא 2,000 דולר בלבד. אם ההצעה תאושר, היא תגביל מאוד את היכולת של בעלי המניות להשפיע על התנהלות החברה. בייחוד תוגבל היכולת של קרנות הפנסיה, שמשקיעות בהרבה מאוד מניות אבל לרוב לא מחזיקות בנתח משמעותי מהחברה".

מי שמקדם את ההצעה במרץ הוא Business Roundtable, ארגון שלפי וובר משמש בעיקר ללובי עבור המנכ"לים של החברות הגדולות בארה"ב. "ראש הארגון הוא ג'יימי דיימון, מנכ"ל ויו"ר ג'יי.פי מורגן צ'ייס", אומר וובר. "דיימון עצמו כמעט הודח מתפקיד היו"ר בעקבות הצעה של בעלי מניות, שזכתה לתמיכה של 40%, ועכשיו הוא מנסה לוודא שהצעות כאלה לא יעלו בעתיד. אז כשמדברים על אינטרס פרטי לעומת זה של בעלי המניות, צריך לזכור גם מקרים כאלה".

מבחינת וובר, האקטיביזם של קרנות הפנסיה בשוק מקביל לאקטיביזם פוליטי בשדה הדמוקרטי. "יש אינטרסים שונים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לפעול במשותף. המחשבה שכל שיקול שחורג מלמקסם ערך לבעלי המניות בהכרח יביא להשמדת ערך היא מגוחכת. מה עם נושאים סביבתיים? הרי לכולנו יש אינטרס לשמור על כדור הארץ".

אז אתה בעד דמוקרטיזציה של מבנה הבעלות בחברות ציבוריות.

"ללא ספק".