נתניהו וכחלון רוקמים אסון חברתי: מחסלים את הדיור הציבורי

נתחיל מלקרוא לילד בשמו: הרעיון למסור את הבעלות על הדירות בדיור הציבורי לדיירים, אותו שוקל בימים אלה שר האוצר משה כחלון, אינו מהווה "מהפכה בדיור הציבורי", כפי שתואר בשבוע שעבר בחדשות תאגיד השידור הציבורי שחשף את המהלך. מהפכה או רפורמה הם כינוי ראוי לצעד בתחום שממשיך להתקיים גם לאחר ביצועם. דיור ציבורי, כשמו כן הוא – דיור בבעלות הציבור, ומיועד לציבור. העברת מלאי הדירות כולו – 55 אלף במספר (ולא 70 אלף כפי שפורסם בטעות) – לידי הדיירים, מביאה את הקץ על הדיור הציבורי כולו.

וזו אכן מהפכה אדירה. לא בדיור הציבורי אמנם, שכאמור יחדל להתקיים, כי אם במדיניות הדיור של הממשלה, שהחזיקה במאגר דיור ציבורי מיום היווסדה. בשיאו, באמצע שנות ה-60, מנה המאגר למעלה מ-200 אלף דירות שהיוו מחצית מכלל הדירות שהיו במדינה באותה עת. מאז הצטמצם אמנם משמעותית, והפך ככלי סיוע אך ורק לשכבות החלשות ביותר, אולם מעולם לא דובר על חיסולו המוחלט.

מעולם – עד השבוע שעבר. מבדיקה שערך "כלכליסט" עולה כי בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר כחלון מדברים על הרעיון בשלושת החודשים האחרונים. היוזם היה נתניהו, ומאז כחלון משתעשע עם הרעיון, ושיתף עד כה בעיקר את המעגל הקרוב לו. הדרגים המקצועיים, הן בממשלה - במשרדי האוצר והשיכון, והן בחברות המשכנות עמידר ועמיגור, הופתעו מהפרסום וכלל לא ידעו כי צעד שכזה נשקל.

חסרי בית (ארכיון). הדיור הציבורי הוא מה שמונע מהזכאים מלהגיע לרחוב | צילום: גטי אימג'ס

כיום מיועדות דירות הדיור הציבורי לאוכלוסייה החלשה ביותר, שאינה מצליחה אפילו להתקרב ליכולת של שכירת דירה במחירי השוק, ומשלמת עבור דירת הדיור הציבורי שכר דירה סוציאלי שנע בין אפס לכ-2,000 שקל, בהתאם למצבה ולגודל הדירה. נכים, משפחות בהן ההורים אינם כשירים לעבוד, ואימהות חד הוריות - מאגר הדירות הזה הוא מה שמפריד בינם ובין הרחוב.

במצב הקיים כיום, כמות של 1,500 עד 2,000 דירות מתאכלסת מחדש מדי שנה, בעיקר בשל פטירה של הדיירים הקודמים. לצד זאת, החלה המדינה במהלך שלוש השנים האחרונות לרכוש דירות דיור ציבורי חדשות לחידוש המאגר, לאחר שכמה עשורים לא עשתה זאת. עם זאת, אין בכך כדי לתת מענה מספק. רשימת זכאי הדיור הציבורי הממתינים מתארכת, שכן למרבה הצער, מדי שנה מתווספים אלפי זכאים חדשים לרשימה. אולם ביטול מוחלט של המאגר יעלים גם את רשת הביטחון האחרונה של אותם דיירים בדרכם לרחוב.

לצד ההשלכה הגדולה והדרמטית הזו, צפוי מהלך של העברת כלל הדירות לבעלות פרטית ליצור עוד הרבה בעיות פעוטות משקל יותר. למשל, מאיפה לעזאזל יהיה לדיירי הדיור הציבורי, שחלק מהם מתקשים בתשלום מאות שקלים בודדים שכר דירה חודשי, כסף כדי לתחזק את הדירה שיקבלו "מתנה" מהמדינה. כידוע, במרבית המקרים אין מדובר בנכסים חדשים. תיקונים ושיפוצים שונים הנדרשים בנכס ושמבוצעים כיום על ידי החברות המשכנות יהיו מחוץ להישג ידם. בעיה "פעוטה" נוספת: חברת עמידר שזה הרגע סיימה לגייס חוב של מיליארד שקל, תוך שחברות הדירות מסתמכות בין היתר על היקף הנכסים שלה. לבסוף חייבת להישאל גם השאלה איזו הצדקה יש להענקת נכס, שבמקרים בהם הוא ממוקם במרכז הארץ, עשוי שוויו להגיע למיליון וחצי או שני מיליון, כ"מתנה" למשפחה אחת.

כל זה ידוע היטב לנתניהו וכחלון, ונשאלת השאלה מדוע מהלך כה אבסורדי ומזיק בכלל נשקל. אמנם הדעה כי דיור ציבורי במהותו הוא דבר מיותר קיימת בימין הקיצוני של המפה הכלכלית, ועדיין בכל מדינות ה-OECD אין ולו מדינה אחת שבה אין דיור ציבורי. דווקא ארצות הברית (10% מכלל הדירות במדינה) ובריטניה (18%) הקפיטליסטיות מציגות מאגר מרשים של דיור. בישראל עומד שיעור הדירות הציבוריות על פחות מ-4%.

מבין השניים, ייתכן כי נתניהו שבאופן מסורתי עוין את המגזר הציבורי, אכן רואה בדיור הציבורי סרח עודף. לגבי כחלון – אין סיכוי. הוא הרי שר האוצר שתחתיו החלה המדינה לראשונה זה עשורים לנסות לשקם את המאגר. יש לקוות כי המניע למהלך אינו ציני, ובא "להיטיב" עם כ-200 אלף דיירי הדיור הציבורי, אשר מצדם אולי יגמלו לכחלון במנדט או שניים בבחירות הבאות. כך או כך, גם בסביבת כחלון מודים כי מדובר ביוזמה שכרגע אינה אפויה כלל. מוטב לשר האוצר שגם לא ינסה להמשיך ולאפות אותה, כי רעיונות הרסניים מסוג זה – מוטב לגנוז כשהם עוד קטנים.