"יודעת את גורלו": סרטוני אנימציה על חיילים שנהרגו
מיזם הנצחה הפגיש אנימטורים עם סיפוריהם של חללי מערכות ישראל, והפך תמונה מספר של רעיה הרניק על בנה גוני שנפל בבופור לסרט מצויר
רס"ן גיורא (גוני) הרניק, מפקד סיירת גולני ובעל צל"ש מפקד אוגדה, נהרג בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה לפני 36 שנה.
אמו רעיה הרניק חזתה את גורל בנה עוד לפני שהמבשרים דפקו בדלת. "זה היה מאוד צפוי", מספרת הרניק. "הרבה שנים הוא היה בפעילויות מאוד מסוכנות ורחוקות. זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי היום זה יקרה אבל כשדפקו בדלת היה לי ברור, למרות שערב קודם הודיעו בחדשות שהבופור נכבש בלי נפגעים, וגוני לא אמר לי מילה על הבופור ובוודאי שלא יכולתי לדעת שהוא נשלח לשם, אבל ברגע שהם באו אני אמרתי להם 'הוא נהרג על הבופור".
יוצרים: המחלקה לאמנויות בבצלאל בהנחיית שרה ג'ין חתוכה
לזכרו של גוני גיורא הרניק, מפקד סיירת גולני אשר נהרג במהלך הקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, 1982
אודות הסרט: גוני, ילד ירושלמי שובב ועצמאי אשר אהב לטייל רחבי הארץ, המציא אתגרים רבים לעצמו ולאחרים, חלם להיות חייל גיבור, והגשים את כל אלו.
לאורך השנים מנציחה הרניק את בנה בעיקר דרך שיריה וספריה. אחד מהם הוא ספר הילדים "גוני" שיצא לפני שנים ומיועד לכיתות א'-ב'. הספר מזכיר במתכונתו את סדרת הספרים של אסטריד לינדגרן (נוריקו סאן הילדה מיפן) ומספר את סיפור חייו של גוני. כשפנו אליה ממיזם ההנצחה "פנים. יום. זיכרון" של בית אבי חי, המפגיש אנימטורים וסיפורי זיכרון אישיים על חללי מערכות ישראל, היא העריכה את היוזמה לקחת תמונה מהספר ולהפוך אותה לסרטון. סרטי הפרויקט יוקרנו באירוע "צופים וזוכרים" בערב יום הזיכרון בהשתתפות עילי בוטנר וילדי החוץ, וכן בטקסים רבים בארץ ובעולם, בערבי זיכרון ופעילויות חינוך והעשרה.
מדי שנה פונים יוזמי הפרויקט לצעירים מתחום האנימציה בבקשה להנציח רגעי מפגש, רגעים מהחיים. לצד הרניק יונצחו ארבעה סיפורים נוספים של גייל רובין שנהרגה בפיגוע בכביש החוף ב־1978, יצחק ומלאכי רוזנפלד, הראשון בפיגוע ב־2002 והשני בפיגוע בבנימין ב־2015, נאוה ודויד אפלבאום שנהרגו בפיגוע בירושלים ב־2003, ודניאל פומרנץ שנהרג במבצע צוק איתן ב־2014.
תמונה של גוני עם כלב
"זה פרויקט מבורך ואני מאוד מעריכה את הפעילות של בית אבי חי, אף כי אני מאשימה את עצמי שלא התעמקתי יותר ובהתחלה לא הבנתי שזו אנימציה”, אומרת הרניק. “הם פנו אלי לפני חצי שנה וקיבלו את הסכמתי ולפני חודש יצרו שוב קשר. אני חושבת שהם עלו על מוטיב קצת פחות משמעותי בחיים של גוני, בחרו תמונה שלו עם כלב ועל זה ביססו את הסרטון. התרכזו יותר בילדות ופחות בחלק הצבאי. אבל זה טוב גם ככה והם עשו זאת באהבה וכבוד רב ואני מקבלת את זה כעוד פעולה של אזכרה וזיכרון שזה מה שהכי חשוב. אם אחרי 36 שנה אנשים עדיין מאזכרים אותו זה מכבד ומרגש".
הרניק (85) נולדה בגרמניה ועלתה לישראל בגיל 3. היא עבדה כעורכת בקול ישראל וכתבה ספרי ילדים ונוער וספרי שירים, רובם קשורים לבנה ולשכול. בעלה נהרג בתאונת דרכים ב־1972 והותיר אותה עם ארבעה ילדים. גוני נולד ב־1956 בירושלים ואמו מספרת שמגיל אפס היה מכוון מטרה, מה שהוביל אותה כשהיה בן 6 לכתוב שיר מצמרר הנפתח במילים "אני יודעת את גורלו", המנבא במידה מסוימת את העתיד ומופיע בספרה "חשבון עובר ולא שב", המאגד שירים משלושת ספרי השירה שהוציאה.
”הגיע לפסגת החלומות”
"הוא היה ילד מאוד ישראלי”, מספרת הרניק. “גידלנו את ילדינו עם הרבה אספקטים ציוניים, הלכנו איתם לטייל בכל הארץ ברגל, והוא מאוד הפנים את הדברים. הוא לא היה תלמיד מצטיין אבל היה תלמיד בסדר ופעיל מאוד בתנועות הנוער, גם מדריך וראש שבט והיה עסוק בעניינים ציבוריים. הוא הגדיר לעצמו מה הוא רוצה לעשות וכך היה גם כשהתגייס, ידע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת ואני חושבת שמבחינתו הוא הגיע לפסגת החלומות שהיו לו והיה מפקד סיירת גולני בגיל 25. תמיד חשב שאפשר לשנות ולשפר והיו שכינו אותו בהומור 'מבקר המדינה'".
הרניק מספרת שגוני, שהיה בן זוגה של עופרה שטראוס, השתחרר שבועיים לפני שנהרג וכבר היו לו כרטיסים לטיול אחרי הצבא. אך ביום שפרצה מלחמת לבנון הראשונה, שהיא מתעקשת לא לכנות אותה מלחמת שלום הגליל, הוא הצטרף לסמח"ט גולני דאז גבי אשכנזי בלי שקראו לו. הקצין שהיה צריך להוביל את הכח לבופור נפצע ואשכנזי שלח אותו לפקד על הסיירת.
"אחרי כל כך הרבה שנים דברים משתנים והכאב הופך מכאב חד לכאב כרוני. זה כל הזמן שם.. יש לי קשר טוב מאוד עם חברים של גוני. אתמול ביקרו אותי שלוש נשים שהן כבר סבתות שהיו איתו בבית הספר ובצופים. החיים נמשכים ואני כל הזמן חושבת מה הוא היה עושה עכשיו. מה הוא היה יכול לתרום למשפחה לחברה למדינה, וזה עצוב מאוד".
22 תגובות לכתיבת תגובה