70 שנה של כדורגל: נבחרת ישראל צריכה להבין את הקרב בין מה שהיא רוצה להיות, למה שהיא

פרנסיסקו מאטורנה, מאמן נבחרת קולומביה הגדולה של שנות התשעים, האמין ש"כדורגל הוא קרב תמידי בין מה שאתה רוצה להיות, למה שאתה".

מאטורנה בנה נבחרת קולומביה מפוארת, ששיחקה כדורגל מבריק, מהיר, קשוח, משוחרר ומלא תשוקה, שהוביל אותה למונדיאל 1994 כפייבוריטית לזכייה בתחרות בארה"ב.

באותה תקופה, נבחרת קולומביה היתה מה שקולומביה רוצה להיות. ייצרית, אנרגטית, קשוחה ומבריקה. מה שקולומביה היתה זו מדינת מוכת נרקו-טרוריזם, שהייצוא הגדול ביותר שלה היה קוקאין והאלימות הנוראית ברחובות זלגה לתוך הכדורגל. ובסופו של דבר, גם לתוך הנבחרת.

כולם זוכרים את אנדראס אסקובר שנרצח לאחר שכבש שער עצמי שהוביל להדחתה המוקדמת של קולומביה מהמונדיאל בארה"ב. ואולם, עוד לפני המונדיאל תינוקו של הקשר לואיס פרננדו "צ'ונטו" הררה נחטף ואחיו נרצח. ולקראת המשחק השני במונדיאל, מאטורנה עצמו זכה לאיומים על חייו שאם ישחק עם גבריאל גומס, הוא יירצח וגם בני משפחתו של הקשר יירצחו. מאטורנה, עם דמעות בעיניו, היה צריך להגיד לשחקנים בחדר ההלבשה שהוא מחליף הרכב במשחק במונדיאל, בגלל מלחמות פנימיות בין קרטל מדיין לקרטל קאלי, שהיו להם אינטרסים בשחקני הנבחרת.

הסיפור המטורף של נבחרת קולומביה הובא במלואו במספר סרטים - שהבולט ביניהם הוא The Two Escobars, שמתמקד בפאבלו אסקובר - סוחר הסמים הגדול בכל הזמנים (מה שקולומביה היתה) ואנדרס אסקובר, הבלם, המנהיג והאיש שהיה אמור לחתום במילאן אחרי המונדיאל (מה שקולומביה רצתה להיות).

 

כדורגל יכול לתת השראה למדינה כולה

משפטו של מאטורנה - "כדורגל הוא קרב תמידי בין מה שאתה רוצה להיות, למה שאתה" ממשיך עם נבחרת קולומביה המוצלחת יותר של המאמן הארגנטינאי היהודי, חוסה פקרמן. רוב השחקנים בנבחרת הקולומביאנית היום אמנם לא זוכרים את הנבחרת ההיא - אבל הם גדלו לתוך הנבחרת לפי אידיאלים מאז, של הנבחרת - לא של הסביבה. ובכלל, המשפט הזה שלו מאפיין נבחרות ותרבויות כדורגל ברחבי העולם.

הכדורגל, כשהוא מנוהל היטב, יכול להעניק השראה לחברה שממנה הוא מגיח. יכול להראות לחברה את הדרך "הנכונה" קדימה. הכדורגל יכול לסייע לפרוץ גבולות גזע ואפילו לגרום למדינה שלמה להיות גאה בדגל שלה.

נבחרת גרמניה של 2006, למשל, אולי לא זכתה במונדיאל הביתי שלה, אבל היא היתה הראשונה שגרמה לאלפים להניף את הדגל הגרמני ולהרגיש "פטריוטים". זו היתה אולי הפעם הראשונה שהגרמנים היו גאים בדגל שלהם מאז מלחמת העולם השנייה. זה קרה בעיקר בגלל שהנבחרת שיחקה כדורגל ש"גרמניה רצתה להיות". פתוח, רבגוני,הרפתקני אך מבוסס על מסורות עמוקות של עבודה קשה, עבודת צוות ורוח קרב. עם הכדורגל הזה זכתה גרמניה במונדיאל 2014.

הולנד של 1974 גם כן לא זכתה במונדיאל, אבל העניקה השראה למדינה השמרנית לחשוב מחוץ לקופסה ולהפוך לגדולה הרבה יותר ממה שהיא מבחינה כלכלית ותרבותית.

צרפת של 1998 זכתה במונדיאל הביתי שלה והציגה לעולם תמונה אידיאלית של צרפת בכל צבעי הקשת, מדינת מהגרים שעובדים יחדיו ומנצחים. זה לא המשיך הרבה זמן ואף התפוצץ בפנים של הצרפתים - אבל הנבחרת הזו הציגה איזשהו אידיאל צרפתי של הרפובליקה.

גם נבחרת איטליה סחפה אחריה המונים בעיקר בגלל ש"לימדה" את האיטלקים על עבודת צוות, עבודה קשה והתמודדות עם "הצפוניים" הגדולים והחזקים יותר מגרמניה, בריטניה וסקנדינביה. זה כך גם במדינות קטנות יותר.

המפתח לקרב בין מה שאתה רוצה להיות למה שאתה, הוא לדעת מה אתה רוצה להיות.

ובזה נבחרת ישראל - בניגוד לנבחרות ממדינות קטנות יותר כמו קרואטיה, אירלנד, דנמרק, בוסניה, וויילס וכו' - כושלת קמפיין אחר קמפיין, משחק אחר משחק.

הכישלון הוא לא רק נקודתי-ספציפי. הוא כללי.

אחרי 70 שנה של כדורגל ישראלי עצמאי, אנחנו עדיין לא יודעים מה אנחנו רוצים מהנבחרת שלנו. איזה סוג של כדורגל הוא מה שאנחנו רוצים להיות? ומה אנחנו יכולים להיות? האם האידיאל הישראלי הוא כדורגל "קומנדו" - יחידת עלית של כדורגלנים שאולי לא הכי מוכשרים, אבל אף אחד בעולם לא עובד יותר טוב מהם כצוות? האם אנחנו רוצים כדורגל הייטק, שמתבסס על סטטיסטיקות מתקדמות ופיתוחים שאין לאף אחד אחר? האם אנחנו רוצים להיות שכונה? כדורגל מופקר לחלוטין שיוביל להמון שערים, בידור וקאלט - ואולי, מדי פעם, גם לאיזה ניצחון מפתיע?

ברגע שנדע איזה כדורגל אנחנו רוצים לראות, מה אנחנו יכולים לעשות ברמה הגבוהה, איפה היתרון היחסי שלנו ומה אנחנו יכולים לעשות יותר טוב מכל אחד אחר - נדע גם אילו שחקנים לבחור לנבחרת, אילו שחקנים ומאמנים לפתח, ואיפה אנחנו עומדים בקרב של בין מה שאנחנו רוצים להיות למה שאנחנו במציאות.

בשנה ה-70 של המדינה אפשר לייחל לכדורגל שלה שב-70 השנה הבאות הוא יבין בדיוק מה הוא.