אלי יונס: "שקלנו לשכן את העולים באוהלי קרקס"

"מי שעמד מול סכר שעומד להיפרץ, לא ישכח בחיים את הטיפות הראשונות", משחזר אלי יונס, אז החשב הכללי באוצר. "אני מדבר על תחילת הרבעון האחרון של 1989. שר האוצר שמעון פרס כינס ישיבת עדכון בהשתתפות כל הנהלת האוצר: סגנו יוסי ביילין, נציב מס הכנסה משה גביש, ראש מינהל הכנסות המדינה יורם גבאי, הממונה על התקציבים דוד בועז, ואני בתור החשב הכללי. גבאי אמר שיש נתונים חריגים במספרי העולים מברה"מ, 'ואם זה יימשך כך נגיע לקצב של 15 אלף עולים לשנה'. ביילין אמר, 'משהו קורה שם', וזה גרם לאוזניים שלי להזדקף".

חצי שנה אחר כך, כבר תחת ממשלת שמיר, יונס השתתף בישיבה דרמטית בנושא ההיערכות לקליטת העולים. "המספרים זינקו ל־200 אלף עולים בשנה, באפס זמן. צריך לזכור, האוכלוסייה היהודית בישראל מנתה אז כ־3.6 מיליון איש, ופתאום התווספו אליה כחצי מיליון בני אדם בשנתיים הראשונות, ועד סוף העשור כמיליון עולים, כלומר גידול של כ־25% באוכלוסייה. בישיבת הממשלה השאלה הבוערת היתה איפה הם יגורו. עלו שם כל מיני רעיונות: לפנות בתי ספר, לשכן אנשים בכיתות ריקות במחנות צבאיים, במרתפים, במחסנים, אפילו לכפות על אנשים שיש להם דירות גדולות לשכן דיירים. הרעיון הכי משוגע היה לייבא אוהלי קרקס, נדמה לי שזה בא מכיוון אגף תקציבים.

"מעבר לפתרונות דיור היו דיונים על תעסוקה: מה נעשה עם כל המוזיקאים שמגיעים, המהנדסים, הרופאים. איך דואגים שלא יישבו בבית, איך מכשירים אותם ומלמדים אותם את השפה. אחד הדיונים החשובים נגע לשאלה איפה ישכנו אותם: בערים הגדולות שבהן יש תעסוקה, או דווקא להפנות אותם לפריפריה שבה משוועים לשינוי והתעסוקה תנבע מעצם הגעתם. באר שבע, עכו, אשדוד, אשקלון ומקומות נוספים הם תוצר של הפניית חלק ניכר ממאמצי השיכון למה שהיו אז ערי פריפריה מנומנמות".

מה היה החלק שלך כחשב כללי בפרויקט הזה?

"השאלה הגדולה היתה מימוש התקציב: יזמנו בנייה בהיקפים מטורפים שהצריכו תכנון מזורז וכושר ייצור גדול פי כמה ממה שהמשק סיפק עד אז, ולצד זה חיפשנו פתרונות להוראה ולהכשרה מקצועית, והכל היה צריך להיות מותאם בן לילה. במקביל עסקתי באופן מאוד אינטנסיבי בגיוס מקורות כספיים מחוץ לישראל, על מנת ליצור משאבים בהיקף חריג. הגיוס היה בעיקר אשראי מבנקים וממוסדות פיננסיים בחו"ל, היות שאג"ח מדינה לא היו אז מצרך מצוי.

"האתגר הדרמטי היה הישארות בנתיב, לא תמיד סימפטי, בין הצורך להפעיל מערכות שיאפשרו ביצוע גרנדיוזי בהיקפים כספיים אדירים, לבין הצורך לדבוק בתקציב. היו לא מעט חריגות וחריקות, היו לא מעט מטבעות שנפלו מתחת לשולחן, חטבנו עצים ועפו שבבים לכל הכיוונים. האווירה של שומרי הסף באותה תקופה לא היתה בולמת כמו בימים אלה. למשל, לא הכל נבנה היכן שהתכוונו מראש שייבנה, מכיוון שמשרד השיכון חרג ממסגרת התכנון. אריק שרון, שהיה אז שר השיכון, התכתש איתי כמעט על בסיס יומיומי, כי בחלק מהמקרים הוא בנה לא על פי סדר העדיפות שנקבע בתקציב. אבל זה חלק מיומו של חשב כללי, בוודאי כשמדובר בהוצאה בהיקף כזה".

אז אתה היית האדם ששם את האצבע בסכר?

"זה בדיוק העניין: הייתי מי שבאותה יד גם מפעיל את המשאבה וגם מחזיק את האצבע בסכר. החשב הכללי הוא לא שומר סף או בלם, הוא אחראי לביצוע, אבל בעת ההיא היה צורך לשים את האצבע בסכר. וזה לא טריוויאלי, כי כולם רוצים שהוא יפעיל את המשאבה, ואפילו ביתר שאת, בעוד האצבע בסכר מעצבנת".