אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רות ארנון על הקופקסון: "אלי הורביץ אמר - את תחקרי, אני אתמחר" צילום: אוראל כהן

היו שם

רות ארנון על הקופקסון: "אלי הורביץ אמר - את תחקרי, אני אתמחר"

1987 - טרשת נפוצה אינה גזר דין מוות, אבל עד למחקר של רות ארנון ושותפיה היא היתה בשורת איוב. כשהמחקר הזה הביא לפיתוח הקופקסון, הוא שיפר לאין ערוך את איכות חייהם של החולים - והפך את טבע למעצמת פרמצבטיקה בינלאומית

21.04.2018, 09:31 | דיאנה בחור ניר

את המחקר שלהם החלו פרופ' רות ארנון ושותפיה, פרופ' מיכאל סלע וד"ר דבורה טייטלבאום, ב־1967, כשניסו לגרום לבעלי חיים לחלות בטרשת נפוצה. בתוך כמה שנים הם זיהו חומר בשם גלטירמר אצטט שהשיג תוצאות בטיפול במחלה. "בשנות השבעים מצאנו שזה יעיל בקופים, אבל הדרך היחידה הלאה היתה לבדוק חולים אנושיים. ב־1987 השלמנו פאזה שנייה של ניסוי בחולים עם תוצאות חד־משמעיות. אז היה ברור לי שזאת תהיה תרופה טובה ובטוחה מאוד. התוצאות היו כל כך מובהקות, זה לא יכול היה להיות אחרת.

רות ארנון ב-1962, צילום: מכון ויצמן למדע רות ארנון ב-1962 | צילום: מכון ויצמן למדע רות ארנון ב-1962, צילום: מכון ויצמן למדע

"רציתי שהתרופה לא תהיה יקרה מדי, ועשיתי תחשיב של כמה עולה לנו לייצר 100 גרם, בהתבסס על עלות חומרי הגלם וכוח האדם. לא העליתי בדעתי שצריך להביא בחשבון גם הוצאות שיווק ומכירה. אני זוכרת שהמחיר ל־20 מיליגרם נראה לי נסבל. כשאלי הורביץ תפס אותי עוסקת בחישובים, הוא אמר לי: 'גבירתי המדענית, יש לי עצה: את תמשיכי לעסוק במחקר, ותני לי לעסוק בתמחור'. והוא צדק. לימים למדתי שתמחור נקבע לפי השוק, ולא על פי עלות: מה שגובים זה מה שהשוק מסוגל לשאת. כמובן שצריך להביא בחשבון שכל חברה משקיעה המון בפיתוח; לפעמים עובדים על עשר תרופות ורק אחת מצליחה.

"הסיפוק הגדול שלי היה לדעת שהתרופה עוזרת לחולים. במכבייה האחרונה טניסאית שלחה לי תמונה שלה עם מדליה וכתבה לי שהיא כבר 22 שנה נוטלת קופקסון, והיא בסדר, ממשיכה לשחק, והשנה השתתפה בתחרות זוגות. זה הוסיף לי כמה שנים לחיים, ואני צריכה אותן, כי יש לי עוד מחקר, ובעיקר כי לדעת את זה מסב לי הנאה. כסף זה נהדר, אני לא מזלזלת, אבל זה אף פעם לא הניע אותי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות