הדרן אחרון: מחווה ופרידה מאלטון ג'ון

אלטון ג’ון והתמלילן הנצחי שלו ברני טופין יודעים לכתוב שירים. זה לא סוד. לא סתם מכר ג’ון במהלך הקריירה שלו יותר מ־300 מיליון תקליטים.

הכוכב בן ה־71 מתכונן לפצוח בסיבוב הופעות הפרידה שלו (הוא נפרד רק מסיבובי הופעות, לא מעשיית מוזיקה). הוא יתחיל בפנסילבניה בספטמבר ויינעל 300 הופעות מאוחר יותר, במהלך 2021.

בינתיים, יוצא לו אלבום מחווה חדש: ”Revamp” (הליקון), ובו מיטב ענקי הפופ של ההווה – כולל ליידי גאגא כמובן – מבצעים מלהיטיו.

באופן טבעי יש ביצועים טובים יותר ופחות. וגם כמה נוראיים. לקלאסיקת הגלאם־רוק “Bennie and the Jets” הגיע לקבל ביצוע רוקנ’רול מגניב ולא את השעטנז המתאמץ שמדביק את קולה (הנעים דווקא) של פינק לביטים שבורים, סאונדים סינתטיים מעולם הדיפ־דאב ותוספת ראפ לא קשורה של לוג’יק. כולם ביחד מנסים לזעוק כי מדובר בקאבר עכשווי ולוהט.

עטיפת אלבום המחווה

הבלדה ”We All Fall In Love Sometimes” היא מרגשת מספיק בלי הגרסה סוחטת הדמעות של קולדפליי. ובטח שאף אחד לא צריך את הביצוע הפולקי המתנחמד של אד שירן ל”Candle In The Wind”.

מצד שני, יש גם כמה קאברים יפים, כמו ביצוע הרטרו־סול של אליסיה קארה הקנדית הצעירה ל”I Guess That’s Why They Call It The Blues”.

הטופ של רוק אמצע הדרך, אלטון ג’ון | צילום: רויטרס

מרי ג’יי בלייג’ לוקחת את “Sorry Seems To Be The Hardest Word” לתהומות הכאב־לב של האר נ’ בי השחור. וראוי לציון הביצוע ההמנוני של פלורנס אנד דה מאשין ל”Tiny Dancer”. מן הסתם יש בו משהו קצת מוגזם (קולות הרקע האופראים, למשל) – פלורנס לא יכולה שלא – אבל הוא נשמע גם עכשווי וגם פתוח, מרומם ונצחי, בדיוק כפי שמגיע לשיר המופלא הזה.

גם הקאבר הבומבסטי של מיילי סיירוס ל”Don’t Let the Sun Go Down on Me” לא רע, אבל הוא כל כך מזכיר את הביצוע של ג’ורג’ מייקל (מהדואט שהוא עשה עם ג’ון בשנות ה־90), שאי־אפשר שלא להתגעגע לביצוע המושלם ההוא.

אגב, אם אתם פחות בקטע של פופ ויותר בקטע של קאנטרי, אז במקביל יצא לג’ון גם אלבום מחווה בטעם קאנטרי בשם “Restoration”.

בשני המקרים יש משהו מקרי בחיבור בין האמנים לשירים. היה אפשר להדביק כל שיר לכל אמן אחר. ונדמה כי האוספים החדשים נעדרים את המשקל הסגולי של “Two Rooms”, אלבום המחווה המפורסם לאלטון ג’ון מתחילת הניינטיז, שם אשכרה היו ביצועים המתעלים על המקור.

אבל איך שלא מסובבים את זה, רק על דבר אחד אין עוררין: מדובר בשירים ענקיים, הקרם־דה־לה־קרם של רוק אמצע הדרך מאז ולתמיד. להיטים שלנצח ימשיכו להלהיב ווקליסטים רמי דרג, משתתפים בתחרויות ריאליטי לזמרים עולים, וכל מי שחוגג יומולדת במועדון הקריוקי המקומי.