אולימפיאדה בעוד 70 שנה בירושלים הבנויה

לפני כ-11 שנים פגשתי את אלכס גלעדי בנושא אירוח המשחקים האולימפיים בישראל, נושא שאותו הוא קידם בזמנו. כאחד שמאמין ברעיון, הייתה זו פגישה לא פשוטה במהלכה הוא הסביר לי שהרעיון נכון אבל המציאות הפוליטית והמדינית הופכים את הרעיון ללא ריאלי ולא רלוונטי. בראי הזמן הוא צדק. מאז נראה שהמציאות רק הידרדרה והקרע ביננו לבין שכנינו רק הולך ומעמיק. אין עם מי לדבר, אין אמון, אין ביטחון, אין. אבל גם הקרע בתוכנו מאיים עלינו, אולי אף יותר מהיחסים עם המדינות השכנות. בפרשת וישב "ויחלום יוסף חלום" לומדים שמשפחת חולמים אנחנו, ובאין חלום, כאשר אין תקווה ואין משהו לשאוף אליו, טבעו של הקרע להעמיק.

אבל אולימפיאדה?! האם באמת אפשר לארח משחקים אולימפיים במדינת ה"יהיה בסדר" נטולת תרבות הספורט שלנו? מדינה ללא תשתיות ספורט נורמאליות? מדינה שכל שקל פנוי משקיעה בביטחון ועלולה להתרסק כלכלית במימון של אולימפיאדה? מדינה עם בעיות ביטחוניות שהוועד האולימפי לא ירצה להתקרב אליה? רגע לפני שאתם מעקמים את זווית הפה בתנוחת החיוך הציני הישראלי המבטל, קראו בבקשה עד הסוף.

מה זה אומר? אירוח של משחקים אולימפיים על ידי ישראל משול להתאבדות. במקרה זה נהווה מטרה לאויבינו שיעשו הכל כדי לחבל במאמצינו. פה טיל, שם פיגוע, לצערנו אנחנו מכירים את המציאות הזאת שנים רבות. מעבודה של שנים רבות כיועץ ארגוני אני יכול להגיד דבר אחד פשוט – לעולם לא יתקיים שיתוף פעולה ואמון כאשר אין מטרה משותפת לצדדים המעורבים. לעולם נעדיף את התועלת האישית על פני החיבור ביחד, גם אם זאת מוביל בסופו של דבר למצב של lose - lose. לכן, הרעיון המרכזי הוא לייצר מטרה משותפת וקונקרטית לנו ולהם - אירוח משותף של המשחקים האולימפיים על ידי ישראל והפלסטינים. כן, אותו "אין פרטנר" שאין עם מי לשוחח איתו.

גם בשיחות עם בכירים בספורט הישראלי התגובות הן בסגנון "הלוואי, אבל זה חלומות באספמיה", "קודם שבכלל יהיה פלסטין". וכאן קבור הכלב. יש לנו אינטרס שיהיה צד שני וכאשר מיזם שכזה יעלה לאוויר בתמיכה חיצונית (כי כבר הוכחנו שלבד אנחנו לא יודעים להסתדר עם הצד השני...), זה יעודד את שני הצדדים בכיוון. בסקר גישוש שערכתי בנושא בקרב יהודים בעולם, קיימת יחסית תמימות דעים בקרב יהודי העולם (4.2 מתוך 5) כי אימוץ היוזמה על ידי ממשלת ישראל תוביל לשיפור באופן בו נתפסת ישראל בעולם. זה כמובן לא מפתיע. בראיון שנתן לפני כשנה אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, הוא אמר "לדעתי, צריך לדבר עם אישים שלא מכירים אותם לפני ולפנים מעיסוקיהם הביטחוניים... ושהישראלים לא ראו אותם בתחתונים". במלים אחרות, פריצת הדרך לא תגיע דרך הפוליטיקה אלא דרך ערוצים אחרים כמו הספורט. אבל אנחנו גם צריכים גורם חיצוני ניטרלי שיסייע בהתנעת התהליך, כזה שיזרוק את הרעיון לאוויר ויאתגר את שני הצדדים. מישהו אמר הוועד האולימפי הבינלאומי?

בואו ננסה לטפל בכל השאלות המבטלות את המיזם כדי לבחון את הנושא ברצינות.

ההיבט הביטחוני - איך להרים כזה דבר באזור מוכה פיגועים?

כל הרעיון הוא לייצר מיזם משותף עם הצד הפלסטיני כדי שיהיה להם ולנו הרבה מאוד מה להרוויח. למעשה, המטרה המרכזית היא לא רק לארח משחקים אולימפיים אלא גם ובעיקר ליצור באזור שלנו מציאות ביטחונית טובה יותר בזכות החזון המשותף. אחת ההערות בסקר ליהודי התפוצות מסכמת יפה את הנושא:

"My first response is let's reach a peace agreement but perhaps this alternative method could provide, at the very least, a platform to begin communication between sides." ("התגובה הראשונה שלי היא להגיע להסכם שלום, אבל אולי שיטה חלופית זו יכולה לספק, לכל הפחות, פלטפורמה ליצירת קשר בין הצדדים").

ומה לגבי הטענה שהערבים כלל לא מכירים במדינת ישראל? גם אם מדובר בטענה נכונה (אישית אני חושב שהיא אכן משקפת את המצב כיום), אין כאמור שאיפה להשיג "שלום ואהבה" אלא אינטרס משותף סביב מטרה מאוד מוחשית וקונקרטית. ומה לגבי קיצונים שינסו להחריב את היוזמה המשותפת? תמיד יהיו קיצוניים משני הצדדים שיהיה צריך לפעול כנגדם בכל הכוח אבל העולם במילא השתנה ואין לנו כבר בלעדיות על פיגועים...

ההיבט הכלכלי - איך נממן כזה מגה פרויקט?

גם כאן זה הביצה והתרנגולת. יצירת מציאות ביטחונית בטוחה יותר תסייע במימוש הפוטנציאל התיירותי הגבוה באזור ולפריחה כלכלית. אם העולם גילה את ברצלונה בעקבות האולימפיאדה והיא הפכה ליעד תיירותי מוצלח, במקרה שלנו אנחנו ממילא מהווים יעד תיירותי מבוקש אך לא ממומש בגלל המצב הביטחוני.

בנוסף, יש כאן הזדמנות להשקעה הכרחית בתשתיות גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני. כיוון שזו דוגמה לספורט שמשפיע על היחסים בין שני גופים עוינים, אני מניח שלוועד האולימפי הבינ"ל שדוגל באולימפיזם וב"בניית עולם טוב יותר באמצעות הספורט" תהיה האפשרות לסייע בגישור ובתמיכה כלכלית.

כמו כן, מהלך שכזה יהיה משמעותי גם עבור היהודים בעולם שיהיו מוכנים לסייע בדבר. אחת התובנות החשובות שעולות בסקר שנערך בקרב יהודים בעולם בנושא היא שמיזם זה יחזק את תחושת הגאווה והחיבור של היהודים לישראל (4.2 מתוך 5). לאור ניתוחים אחרונים המלמדים על התרחקות היהודים בעולם מישראל, יוזמה זו יכולה להיות משמעותית לחיזוק הקשר איתם ולחוסנה של מדינת ישראל.

ההיבט התפעולי - איך נרים פרויקט רחב מימדים כזה? מהיכן המתקנים?

עם כל הכבוד ליוונים ולברזילאים, גם אנחנו יכולים. למעשה, אנחנו מרימים כל 4 שנים את אירוע ספורט גדול ביותר, המכבייה. רגע לפני הגיחוך והביטול הישראלי האופייני על רמת הספורט הנמוכה והגשרים הנופלים במכבייה, עדיין אירוח של 10,000 ספורטאים ומאמנים מ-80 מדינות, ב-43 ענפי ספורט ב -65 אתרי תחרות הם נקודת התחלה טובה. גם המחמאות הנהדרות שקיבלנו על אירוח יורו כדורגל עד גיל 21 ב-2013 וההשתתפות המוצלחת באירוח אליפות אירופה בכדורסל בשנה שעברה מראה שיש לנו פוטנציאל. מבחינת תשתית של מתקנים זה אתגר גדול לנוכח ההיצע הדל אבל גם הזדמנות יוצאת דופן לשינוי ושיפור.

התכנון צריך להיות במחשבה של "היום שאחרי" כדי לא להישאר עם פילים לבנים חסרי שימוש. אולימפיאדת לונדון יכולה להוות מודל לחיקוי בנושא זה בהקשר של בחירת אזור נכשל בלונדון ושדרוג משמעותי שלו. כדי לייצר תמונה פוטנציאלית מוחשית, בתחרויות שיתקיימו בישראל, אזור פארק אריאל שרון שמתחדש לו יכול לקלוט מתקנים שחלקם יפורקו לאחר התחרויות וחלקם יישארו וישמשו ערים כמו חולון, בת ים, תל אביב, רמת גן, גבעתיים, אזור ואור יהודה. זוהי ההזדמנות להרים אזורים חלשים כמו דרום תל אביב ולקבוע בהם את הכפר האולימפי בצד הישראלי (פינוי בינוי) שיפונה לאחר המשחקים ויאכלס דיירים חדשים ישנים.

המיקום בפארק אריאל שרון יאפשר גם חיבור למתקני ספורט הנמצאים באזור פארק הירקון שישודרגו בהתאם (איצטדיון רמת גן, האיצטדיון האולימפי, מרכז הטניס רמה"ש ועוד). כיצד יתבצע החיבור בין דרום העיר לצפונה דרך תל אביב הפקוקה? האולימפיאדה מתקיימת בקיץ, בקיץ לא יורד גשם ונחל האיילון יבש. כן, הבנתם נכון: אני לא מתיימר להציע לפלסטינים את המיקום הנכון להם אך כדי להיות ריאלי אני מציע למעשה שני כפרים אולימפיים ומודל של חלוקה ענפית כפי שיש כפר אולימפי לענפי השיט שבדר"כ לא נמצא בכפר האולימפי הראשי. אגב, החל מטוקיו 2020 ענף גלישת הגלים יתווסף לאולימפיאדה ושמעתי שבעזה יש אחלה גלים באוגוסט.

מה עכשיו? הקהל הרחב ובוודאי הפוליטיקאים לא יתמכו בכך עכשיו. אין סיכוי. עכשיו הזמן למיזם א-פוליטי לטובת הנושא, לבחון "מתחת לרדאר" בצורה מעמיקה יותר את הפוטנציאל דרך שורת מחקרים, ולגייס פרטנרים וסוכני שינוי מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני שיתחילו לקיים דיאלוג ראשוני מחוץ לאור הזרקורים. השלב הבא הוא לשכנע בכיר בוועד האולימפי בפוטנציאל הקיים. ברגע הנכון הוא יעלה את האפשרות הזאת לחלל האוויר עם הסתייגות לגבי האתגר הנדרש משני הצדדים בשיתוף פעולה. ברגע זה תהליך עיצוב דעת הקהל יתחיל.

אני מחכה הרבה שנים עם פרסום הכתבה, מחכה עד למועד "הנכון" לפרסמה, אבל המציאות היא כזאת שהרגע "הנכון" לא מגיע. הוא גם לא יגיע אם נמשיך לחכות, ולכן הגישה האחרת היא לנסות ולעצב את המציאות גם במחיר של גיחוך וביטול הרעיון מצד אנשים רבים. לפני 70 שנה, המנהיגים דאז היו צריכים להתמודד עם התנגדות עזה מצד אנשים רבים למהלך של הקמת מדינת ישראל שנתפס כמסוכן ועלול היה לגרום לפלישת צבאות ערב לישראל.

70 שנה אחרי, למרות כל הקשיים והמחלוקות, ובזכות אותו חזון ואמונה ביכולתנו לייצר מציאות שונה באזור, יש לנו באמת ארץ נהדרת. עם כל הכבוד לחזון על אירוח משחקים אולימפיים, הדבר מתגמד לעומת החזון המטורף להקים כאן מדינה מערבית פורחת, חזון שהפך למציאות ומהווה עבור כולנו הוכחה חד משמעית שיש לנו את הכוח והיכולת לעשות דברים נפלאים. במציאות מורכבת (כמו זאת של המזרח התיכון), הביטחון האמיתי יושג על ידי חזון וחתירה להשגתו. בהעדרו של חזון ובנטישת גישה פרואקטיבית שאפיינה אותנו לאורך מרבית 70 שנות קיומנו כמדינה, אנחנו עלולים לאבד את השליטה על המצב ואף להתפורר מבפנים.

זהו החזון החדש שמוצע. מי מצטרף?

ניב נחליאלי, יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות