אהבה בשחקים: כך הפכה איראן את ה-F14 למטוס קרב אגדי

שלום, כאן הקברניט; אם הייתם נכנסים לחדרו של נער בשנות השמונים, הייתם מוצאים בו שלושה פוסטרים קבועים: שוורצנגר ב"שליחות קטלנית", מכונית למבורגיני קונטאש אדומה ומטוס F14. במשך שנים רבות היה זה מטוס הקרב האהוב והמפורסם ביותר בעולם.

את תהילתו מחוץ למערכת הביטחון קיבל בזכות הסרט "אהבה בשחקים", אך הראשונה שהתאהבה בו היתה לא אחרת מאיראן. היום אספר לכם על המטוס הנפלא הזה - ועל איך הפך לאגדה, לא מעט בזכות האיראנים.

לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה, אימצה ארה"ב את תפקיד השוטר העולמי, במסגרתו, בנתה ניידות משטרה גדולות: נושאות מטוסים אדירות, שיכולות להביא עוצמה צבאית של מאה מטוסים לכל מקום בעולם (כולל פצצות אטום, כמובן). אבל הספינות הללו פגיעות למתקפה אווירית: טיל אחד על מחסן פצצות אחד והאוניה הופכת לאקווריום. לשם כך, הוחלט לפתח מטוס קרב שיוכל לטוס מהר וגבוה יותר מכל יריב, לשאת טילים מיוחדים שישמידו כל אויב בטווח של מאות ק"מ, ולעזאזל עם התקציב - יעלה כמה שיעלה.

ראשית הפרויקט במטוס ה-F111, מיזם לפיתוח מטוס ארוך טווח עם כנפיים בעלות גיאומטריה משתנה. תצורת כנפיים שכזו הבטיחה ביצועים טובים בכל גובה ומהירות: מקסימום עילוי בהמראה ונחיתה, כשהכנפיים פרושות, ומינימום התנגדות אוויר במהירות גבוהה, כשהכנפיים משוכות לאחור - כמו עוף דורס שצולל אל טרפו.

ה-F111 נחשב בתחילה לכישלון: הפרויקט נועד להניב מטוס שיתאים גם לחיל האוויר וגם לחיל הים, כשלשניהם דרישות שונות בתכלית. תת אדמירל טום קונלי, שטס בעצמו בגרסה שנועדה עבור חיל הים, ירד ממורמר מהמטוס ופסק שאינו מהיר וזריז דיו עבור הצי. בהיעדר מטוס מתאים לחיל, פנתה חברת גראמן בשנות השישים והציעה להשתמש בכמה מהרעיונות שהומצאו עבור ה-111 כדי לברוא מטוס חדש לגמרי.

באותם הימים פחדו כל מדינות המערב מהמיג 25 הרוסי; פרט לכך שיכל לטוס במאך 3, לא ידעו עליו יותר מדי ולכן העריכו את הרע מכל - שהסובייטים בנו מטוס קרב מושלם, שיכול לחסל כל הגנה אווירית ולסלול את הדרך למפציצים של בריה"מ.

ה-F111, שהפך בינתיים למפציץ על-קולי עבור הצבא, לא פתר את הבעיה, ולכן אימץ הצי את הרעיון של גראמן. לחברה היה רקורד ארוך ומוכח בפיתוח מטוסים לנושאות מטוסים - מהוויילדקט וההלקט של מלחמת העולם ועד ליורשיהם הסילוניים הראשונים. בשנות השישים איבדה חוזה קריטי לטובת מקדונל-דגלס, שפיתחה את מטוס הפאנטום - והסופר-מטוס שנדרשה להמציא היה אמור להשיב אותה לקדמת הבמה.

הדרישות של הצי היו כמעט מוגזמות: מטוס עם יכולות אוויר-אוויר מושלמות גם בקרב קצר טווח של ק"מ בודדים וגם ביירוט מעבר לאופק, לטווח של 200 ק"מ; עליו לשאת מכ"מ ענק, טילים ענקיים ועדיין לתפוס מעט מקום על נושאות המטוסים. ואני רוצה להתעכב לרגע על הטילים האמורים: הם נקראו AIM54 פניקס, ותוכננו במקור עבור גרסת הקרב של ה-F111. לכל טיל היה מכ"מ גדול בחרטומו, מנוע עצום שאיפשר טיסה במאך 5 וראש נפץ גדול שישמיד מפציצים גם אם התפוצץ עשרות מטרים מהם. כל אלה תפסו הרבה מקום, כך שגם הטיל היה ענקי: אורכו כמכונית מנהלים ומשקלו כחצי טון.

וגראמן עמדה באתגר; ב-1970 המריא לראשונה ה-F14 טומקט, מטוס הקרב הכי מתקדם בעולם: עם שני מנועים עצומים, זינק למהירות של 2,485 קמ"ש ולגובה בו יכל להסתכל על מפציצים סובייטים מלמעלה; היו לו שני אנשי צוות - טייס וקצין מכ"מ, שתיפעל מערכות נשק שיכלו לירות כמעט בו זמנית שישה טילים על שש מטרות שונות; וכשהכנפיים נמשכו אחורנית, תפס המטוס פחות מקום על הסיפון ממטוסים קודמים. היה זה גם מטוס הקרב הכי יקר בעולם: במחיר של 38 מיליון דולר ליחידה, עלה כמו 12 פאנטומים.

למה קראו לו Tomcat? משום גראמן קראה לכל מטוסי הקרב שלה ע"ש חתולים. וה-F14, שאותו דווקא מאוד אהב תת-אדמירל קונלי, פשוט נקרא על שמו: Tom's Cat, החתול של טום.

ב-1974 נכנס המטוס לשירות, והצי האמריקאי היה מאושר. כל כך מאושר, שלא התרשם גם כשב-1976 התגלה שהמיג 25 הוא לא המפלצת שחשבו שהוא ובעצם, מדובר במטוס מוגבל ודי גרוע. מי שלא היה מאושר היתה חברת גראמן: היה לה מטוס קסום בידיים - אבל הפנטגון לא הרשה לה למכור אותו מחוץ לארה"ב.

כל העולם הביט במטוס בהשתאות, ואף אחד לא התלהב ממנו יותר ממר מוחמד רזא פהלווי, השאה של איראן. היתה לו מדינה ענקית להגן עליה, כשמפעם לפעם חדרו לשמיה מטוסי מיג 25 עיראקיים לגיחות צילום וטסו באין מפריע. גם פהווי רצה את המטוס הכי טוב בעולם, ולעזאזל המחיר. הוא הבטיח לאמריקאים חוזי נפט, שותפויות כלכליות, מה שלא יהיה - רק שיסכימו למכור לאיראן. וב-1976 הגיע בעצמו לארה"ב כדי לחתום על העסקה: 80 מטוסי F14 תמורת 2 מיליארד דולר פלוס הטבות שונות ומגוונות.

אבל האמריקאים לא פראיירים: הפנטגון הודיע שלא יתיר הקמת מערך תחזוקה איראני למטוסים, כך שכל התיקונים יתבצעו על אדמת ארה"ב. כל העסק ייקר משמעותית את העסקה ונתן לאמריקאים שליטה בצי המטוסים של איראן - אבל השאה הסכים. העיקר לחזור הביתה עם F14 בכיס. חברת גראמן קפצה משמחה: רוב הכסף נכנס אליה, ופיתוח המטוס היה יקר מאוד ביחס לכמות המטוסים שקנה חיל הים במקור.

ואז, בוקר אחד ב-1979, התעורר השאה וגילה שהוא כבר לא הבוס: קבוצה שיעית קיצונית גנבה לו את המדינה. לאחר המהפיכה האיראנית, מצאה עצמה ארה"ב בבעיה: מטוס הקרב הכי מתקדם שלה נמצא בידי שלטון אויב, שמפלרטט להנאתו גם עם ברית המועצות. מיד הושמדו החלפים שיועדו למטוסי ה-F14 האיראניים והוחלט חגיגית שאף מדינה אחרת לא תקבל את המטוס הזה. מהנדסים ויועצים מטעם גראמן ושותפותיה מיהרו לברוח מאיראן - לא לפני שחיבלו בטילי הפניקס שקיבל חיל האוויר המקומי.

בתגובה, הקים שירות המודיעין האיראני רשת סוכנים בינלאומית מיוחדת - שכל מטרתה להשיג חלפים למטוסי F14. היא כללה סוכנים מגויסים במחסני הצי האמריקאי, שתפקידם למחוק חלפים מרשימות המצאי ולקחת אותם איתם הביתה. משם נאספו בידי סוכנים שארזו את הציוד כרכיבים למכוניות ושלחו אותם לחברות קש בבריטניה. משם, הועמסו על אוניות לאיראן. כל זה עבד לא רע כמה שנים, עד שהתרגיל נחשף. האיראנים ניסו להשתמש בטילי נ"מ מדגם הוק כתחליף לטילי הפניקס, בהצלחה מוגבלת מאוד. בפועל, היה לה מטוס נהדר, שפשוט אין ביכולתה להפעיל בצורה שוטפת.

בשלב הזה הבינה איראן שאין לה ברירה והחלה לשכור מומחים מכל הבא ליד, כדי לבצע הינדוס לאחור וללמוד איך בונים בעצמם רכיבים למערכות המטוס המתקדם. הפרויקט הזה הניב תוצאה בלתי צפויה: ידע טכנולוגי נרחב בתחום התעופה, החיישנים, השבבים ומערכות הנשק שנבנה במהירות. הידע הזה זרם לתחומים אחרים כמו טילים, מערכות תצפית ועוד; מגזר ההייטק הצבאי האיראני נולד.

בינתיים, במערב, הפך המטוס לאייקון תרבות: הוא כיכב בסרט "אהבה בשחקים", שמשך צעירים אמריקאים רבים להתנדב לחיל הים (והזניק את הקריירה של אחד, טום קרוז); ביפן, ביססו על ה-F14 כמה וכמה סדרות אנימה (בהן, מטבע הדברים, הוא הפך לרובוט ענק) שהגיעו לארה"ב בשנות השמונים ותרמו אף הן לפופולריות של המטוס והצי. ב-2006 קורקעו מטוסי הטומקט והוחלפו בגרסאות מתקדמות של ה-F18.

אבל מי שרוצה לראות F14 באוויר, מוזמן להגיע לאיראן: כ-24 מהם עדיין נמצאים בשירות מבצעי - ואם מאמינים למקורות איראניים, זה שירות מהולל במיוחד: במקרה אחד ממלחמת איראן-עיראק, הפיל מטוס טומקט ארבעה מטוסים עיראקיים בטיל פניקס אחד, שפשוט התפוצץ ביניהם באוויר.

האיראנים מתפארים בכך שהפילו יותר מ-150 מטוסים עיראקיים בעזרת המטוס, כמעט ללא אבידות. בהתחשב בכך שהצי האמריקאי הפיל פחות מעשרה מטוסים בפעילות מבצעית באמצעות ה-F14, היו אלה האיראנים שהוכיחו עד כמה מוצלח הוא המטוס. למעשה, יתכן שמספר ההפלות שבוצעו בו עקף את של ה-F15 וה-F16.