העתיד של ה-NBA מעולם לא נראה טוב יותר

כמה מהסטטיסטיקות של השחקנים הצעירים ב-NBA בפלייאוף העונה הן סיפור ענק שעשוי ללמד על עתידה הוורוד של הליגה.

צריך להתחיל עם מי שצפוי לזכות ברוקי השנה. בן סימונס בן ה-21. במשחק החמישי והאחרון נגד מיאמי, סדרה שפילדלפיה של סימונס ניצחה 1-4, הוא רשם את משחקו ה-21 ברציפות עם 6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים לפחות. זה הרצף השני הכי ארוך של שחקן NBA עם מספרים כאלה ב-50 השנים האחורנות. רק ללברון ג'יימס - שחקן שבן סימונס מושווה אליו (אפילו דוויין ווייד, חברו הטוב של לברון השווה את סימונס ל"קינג") - עשה רצף ארוך יותר עם מספרים כאלו (29).

השוואה עוד יותר מרשימה מבחינת סימונס היא עם מג'יק ג'ונסון - אחד מהשחקנים הגדולים בכל הזמנים. קודם כל, סימונס (2.08 שמשחק כפוינט גארד) הוא הרוקי הראשון שרושם טריפל דאבל במשחק פלייאוף מאז שמג'יק עשה זאת ב-1980. ומבחינת ממוצעים לסדרת פלייאוף ראשונה שלו? למג'יק היו מספרים מאוד מרשימים כרוקי בסדרה הראשונה שלו בפלייאוף - כל כך מרשימים שמיד אחריה התחילו לדבר עליו כאל השחקן הטוב בעולם. מג'יק רשם 18.3 נקודות למשחק, 10.5 ריבאונדים ו-9.4 אסיסטים. לבן סימונס היו 19.3 נקודות למשחק נגד מיאמי, 10.8 ריבאונדים ו-9.8 אסיסטים. לשניהם, אגב, היה 51.8% מהשדה.

סימונס, שנולד ב-1996 לאב אמריקאי ששיחק כדורסל מקצועי באוסטרליה והתחתן עם מקומית, גדל עם כדורסל ביד. הוא אחד מהשחקנים הצעירים המרשימים ביותר שנראו בליגה בשנים האחרונות. אבל ייתכן שחברו לקבוצה, ג'ואל אמביד בן ה-24, הוא שחקן שההשפעה שלו הליגה עשויה להיות גדולה עוד יותר. הוא קלע 56 נקודות, לקח 31 ריבאונדים ורשם 9 בלוקים בשלושת משחקי הפלייאוף הראשונים שלו ב-NBA. היחידים שעשו זאת לפניו היו אנתוני דייויס, טים דאנקן, שאקיל אוניל, אלונזו מורנינג, דיוויד רובינסון ופטריק יואניג - מגדולי הסנטרים של הליגה בכל הזמנים. וזה בשלושה משחקים בהם הוא לא רושם את הממוצעים הרגילים שלו בגלל מסיכה כבדה על פניו שהוא חייב לשחק איתה בגלל שבר בארובת העין. ומה שמדהים באמת באמביד - אולי טרול האינטרנט המפורסם, ולבטח הגבוה ביותר (2.13 מטר) - זה שהוא התחיל לשחק כדורסל רק בגיל 15. בגיל 16 כבר עבר לארה"ב ובגיל 20 נבחר בדראפט. בגיל 24, כאמור, 9 שנים לאחר שהרים כדורסל לראשונה - הוא מככב בפלייאוף הראשון שלו.

יאניס אנדטוקומבו בליגה כבר 5 שנים אבל הוא צעיר מאמביד בשנה. והוא בפלייאוף השני בקריירה שלו עם ציון PER (מדד יעילות בליגה) במשחקיו הראשונים בפלייאוף שרק לארבעה שחקנים אחרים היה טוב ממנו: כריס פול, מייקל ג'ורדן, קרים עבדול ג'אבר ופאו גאסול.

יריבו בסדרה של מילווקי נגד בוסטון סלטיקס הוא ג'יילן בראון - ילד בן 21.5 בשנתו השנייה בליגה - שמעניק ראיונות על מרתין לות'ר קינג, בריאות הנפש, מדיטציה ואיך הופכים השפלה על המגרש לשיעור. אבל בראון, שמאמנים מתארים אותו כשחקן הצעיר החכם ביותר בליגה, הוא לא רק חכמולוג שיכול להטביע. הוא עשה משהו בפלייאוף הזה שמאז 2010 רק דריק רוז עשה. הוא רשם שני משחקים בסדרה של 30 נקודות או יותר בגיל 21. חברו לקבוצה, ג'ייסון טייטום, הוא בקושי בן 20 ובמשחקו הראשון בפלייאוף קלע 19 נקודות, קלט 10 ריבאונדים, חילק 4 אסיסטים וחטף שלושה כדורים. היחיד שעשה זאת לפניו בפלייאוף? פול פירס - אחד מגדולי שחקני בוסטון סלטיקס בכל הזמנים. שניהם - טייטום ובראון - קלעו יחדיו במשחק פלייאוף אחד יותר מכל זוג בני 21 או מטה בהיסטוריה של ה-NBA מלבד ראסל ווסטברוק וקווין דוראנט, בתחילת דרכם בפלייאוף.

במערב גם יש כמה צעירים שכבר מטופחים כפנים של הליגה לעשור הקרוב. דונובן מיצ'ל (יוטה ג'אז) בארבעה משחקי פלייאוף הראשונים שלו: 110 נקודות. הכי הרבה מרוקי מאז מייקל ג'ורדן (117 ב-1985). מיצ'ל וקרל מלון הם הרוקים היחידים של הג'אז עם משחק פלייאוף בו קלעו 30+ נקודות.

ה-NBA נהנית כיום מבציר איכותי כל כך של שחקנים אמריקאים ולא אמריקים - תוצאה של שיווק מואמץ של הליגה ברחבי העולם. הילדים הללו - בני 19-20-21 - מקסימום 24 - הם "גל שני" של מחליפים של מותגי על בספורט כגון לברון ג'יימס, קווין דוראנט, סטף קרי, ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן - כולם בני 28+. בין לבין, יש כוכבי ליגה כגון קיירי אירווינג, אנתוני דיוויס, ויקטור אולדיפו, פול ג'ורג', קוואי לאונרד - שבני 25+. הליגה עמוסה בכוכבים ולא צפוי ואקום אחרי עזיבה של מישהו אחד - בדומה למה שקרה עם מייקל ג'ורדן בפרישתו (השנייה והלפני האחרונה).

העומס בכוכבים הוא לא רק תוצאה של איכות מקצועית אלא גם של איכות אנושית נדירה שלהם. מגיל 14-15, חברות הנעליים "מעצבות" אותם כמותגים ודמויות לחיקוי. הם שואבים השראה מוורקהוליקים כגון לברון ג'יימס וסטף קרי, שמפרסמים את האימונים שלהם ברבים ונחשבים לפנים של תזונה נכונה ומוקפדת. הליגה מעבירה אותם שיעורים אצל כוכבי עבר בהתמודדות עם הלחץ, הכסף והתהילה.

בזכות הרשתות החברתיות והשידורים הישרים אנחנו יכולים לעקוב אחרי הסיפור שלהם. בזכות הפתיחות לתקשורת - הכתבים שמקבלים כניסה לחדר הלבשה מיד אחרי משחקים - אנחנו גם מקבלים רגשות אמיתיים, לא מפולטרים מהם. הם כולם משוטטים באינסטגרם, טוויטר וסנאפצ'אט ולעיתים יוצרים קשר ישיר עם האוהדים.

והמשחק עצמו - הדרך בה הוא מוגש - גם זה מעודד קירבה לכוכבים הצעירים הללו. שחקני פוטבול מכוסים בקסדות ומסכות וקשה לזהות אותם מחוץ לקונטקסט של המגרש. וגם יש הרבה מהם בקבוצה, כשכל אחד פורש מהמשחק - בממוצע - אחרי שלוש שנים. בייסבול איטי מדי. כדורסל, מעט שחקנים בקבוצה, רק חמישה על המגרש - רבים מהם עושים קריירות של 10-15 שנה. על המגרש הם חשופים לגמרי - רק גופיה לגופם. תחושת האינטימיות וההכרות שם בגדול ורק מתחזקת מדי שנה.

העתיד של ה-NBA מעולם לא נראה טוב יותר. מבחינה מקצועית וכלכלית. וזה הרבה בגלל שהכוכבים - אלו שלפי הסכם העבודה הקולקטיבי שלהם מקבלים 51% מהכנסות הליגה - הם במרכז העשייה. ואנחנו, כצופים, רואים אותם גדלים לתוך הליגה מגיל העשרה, מתפתחים בה כשחקנים, כדמויות, כמותגים, כגברים. זה תוכן שהולך ללוות ולרתק אותנו עוד הרבה שנים. ואלו חדשות מצוינות לליגה ולמשחק.