מישהו למות איתו: רומן הביכורים של אמנון יובל

ערב אחד, בעודו מטגן חביתה בביתו, נשמעה דפיקה בדלת. זו הדפיקה ששינתה את חייו של יואל, פקיד ירושלמי בשנות ה־50 לחייו שהתבשר על מות בנו רועי בתאונת אופנוע בהודו - שנה אחרי שהתאלמן מאשתו. בצעד לא אופייני לאורח חייו האפרורי והמאופק הוא מחליט לצאת למסע בעקבות היומן של בנו.

זהו סיפור המסגרת של “הדרך לוורנאסי”, ספר הביכורים של אמנון יובל הרואה אור בימים אלה בהוצאת “אחוזת בית” בעריכתה של דנה אולמרט. “הדבר שעלה לי בראש במהלך כתיבת הספר הוא העובדה שעם האובדן מופיע הדחף להיות בתנועה, לצאת למסע”, מספר יובל ל"כלכליסט". בספר, גם יואל וגם רועי נוסעים בעקבות המוות (רועי בעקבות מותה של אמו). "אני מכיר סיפורים כאלה מהחיים. משהו ביציאה הזאת למסע, למקום שלא מכירים - יש בו חיות, אולי בריחה, ועם זאת, גם התעמתות. זו נקודה שעניינה אותי”, הוא מסביר.

החיים נזילים

יובל (38) גדל בירושלים וחי בתל אביב. הוא למד משפטים והתמחה בעבירות צווארון לבן במחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, אך עד מהרה הבין כי הוא מעדיף כתיבה. כיום הוא מתפרנס מעריכת תוכן משפטי. “אני חושב שיש לי נפש של אמן, אם יש דבר כזה. אחרי נסיעה להודו בא לי הרעיון לספר הזה, על מישהו מבוגר שאיבד את הבן שלו. דנה (אולמרט — מנ”ש) אמרה לי שהרבה פעמים בספרי ביכורים יש משהו אוטוביוגרפי, אבל אצלי זה לא ככה”.

עטיפת הספר של יובל. "הספר עזר לעבד פצעים שנותרו בי בעקבות מוות של אנשים קרובים" | צילום:יחצ

יובל לא יודע להצביע בדיוק מאיפה נבע הרצון לכתוב על איש מבוגר מגילו, אב לבן — בתקופה שלו עצמו עוד לא היו ילדים. בכל זאת, משהו ברוח הרומן לא זר לו לחלוטין: “במבט לאחור אפשר לראות שיש בספר הרבה כאב. זה ספר על אובדן וגעגוע חריפים יותר ממה שאני עברתי בחיים. אני מבין בדיעבד במוות של אנשים קרובים לי שהותיר בי פצעים שהספר הזה היה פלטפורמה מצוינת לעבד אותם”.

האובדן שעליו יובל מדבר מתחיל במה שהוא מכנה “הבניין המקולל” שבו גדל בשכונת רמות בירושלים, שהיו בו מקרי מוות רבים במהלך השנים, אחד מהם הוא חבר ילדותו, לוחם בגבעתי שנהרג בשירותו הצבאי ב־1999 כשחייל ירה בו והתאבד. “זה גורם לך לחשוב על כמה אנחנו חסרי שליטה והכל נזיל. החיים תלויים על בלימה. וזה מה שקרה לרועי עם האופנוע. גם הגעגוע לאדם שכבר לא נמצא, מה עושים עם זה ואיך ממשיכים הלאה, אלה שאלות שמהדהדות חזק מהספר. יואל לא יוצא מהספר כמו שהוא נכנס אליו. הוא בוחר בחיים ויש איזה אופק של אופטימיות. מעניין שרוב האנשים שעוברים כאלה אסונות קשים כן בוחרים בחיים בסופו של דבר”.

את הספר מקדיש יובל לאחיו הבכור, אורי, שנפטר מסרטן אחרי שהספר נכתב. “זה מצמרר שקרה לי כזה אסון דווקא אחרי שכבר סיימתי לכתוב. בשבוע שנולד הבן שלי אחי היה בקומה אחרת באיכילוב, מאובחן במחלה המפושטת. אז יצא שבאותה שנה ראיתי בפעם הראשונה בחיי מישהו נולד ובפעם הראשונה מישהו מת”.

אמנון יובל | צילום: אלכסנדר שרבקוב

על מטוס ב־11.9

יובל גם חווה סיפור קשה הקשור לפחד מאובדן כשהיה על המטוס בדרך לניו יורק ב־11.9.2001. שעה לפני הנחיתה המיועדת נחת המטוס בכפר ואיש מנוסעי המטוס לא הבין למה: “הטייס אמר בקול שבור ששני מטוסים פגעו במגדלי התאומים ועוד אחד בפנטגון והורו לו לנחות בכל מצב מעל יבשה. כמו בסרטים, דיילת אחת פשוט צנחה על הרצפה ־ התברר שהיתה לה אחות שעבדה שם. אנשים התחילו לצעוק ודרשו לצאת. נחתנו כמעט 40 מטוסים בעיירה של 5,000 תושבים והתפזרנו שם כמו פליטים. הגעתי לניו יורק אחרי חמישה ימים שבהם ישנתי באולם כדורסל של בית ספר. זה סיפור שמחדד את העובדה שאנחנו לא שולטים בחיינו”.

אם מחפשים נקודות השקה בין הסופר לדמויות, נראה שרועי קרוב יותר למחבר, בגיל ובהשקפת העולם: "רועי מתעסק בשאלות גדולות של הקיום. כל חיי נמשכתי לפילוסופיה של המזרח ולבודהיזם. ההתייחסות המזרחית למוות מעניינת כי יש להם ראיה מאוד הפוכה ומפוכחת של החיים והמוות. זה נשמע שטחי לדבר על זה בשתי דקות, אבל הנושא של להרפות ולא להיות תלוי בדברים מאוד מדבר אליי, אולי כי אני דווקא כן נאחז בדברים וחרד לאבד”.