פינקלשטיין: שיאן שכר עם יד על הלב

בחדר הצנתורים, פרופ' אריק פינקלשטיין נעמד מעל הפציינט, גבר בן 70. הוא כבר מורדם. פינקלשטיין מעיף מבט בציוד הסטרילי המונח על שולחן סמוך, ולוקח את חוטי המתכת הדקיקים שמיד ישחיל אל לבו של האיש השוכב לפניו. המיומנות והניסיון של פינקלשטיין ניכרים בכל צעד שלו: כשהוא משחיל את החוטים בזהירות, כשהוא נושא עיניו אל המסכים כדי לראות מה מתעדת המצלמה שעושה דרכה אל לב החולה, כשהוא מודיע לצוות שסביבו "we are in business, אפשר להביא את המסתם", שיושתל מיד בלב כדי לוודא את המשך פעילותו התקינה. ההליך נמשך כשעה וחצי, שבהן פינקלשטיין נדרש גם לקבל החלטות שאינן נוגעות רק לחולה הזה, ומורה לקדם בתור לצנתור חולה אחרת שמצבה הידרדר.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

כל הזמן הזה צופים בו מחדר הבקרה, אקווריום זכוכית המשקיף על שני חדרי הצנתורים בבניין הלב בבית החולים סוראסקי איכילוב בתל אביב, אנשי מקצוע שמפעילים את ציוד ההדמיה שבו פינקלשטיין משתמש. אל החדר נכנסים מדי פעם קרדיולוגים נוספים, ורוב הזמן האווירה בחדר עניינית ומקצועית. אבל הפעם מתפתח סמול טוק קצת אחר, כשהרופאים הבכירים שהתכנסו כאן בדרך מקרה, בין הליך להליך, שוקעים בקריאת ידיעה על עלויות השכר של בכירי החברות המסחריות הציבוריות.

שלושת הרופאים שבחדר, שנכללים ברשימת שיאני השכר של המגזר הציבורי, מסתכלים על הסכומים בשוק הפרטי ומחייכים: מה שהם משתכרים בשנה, מנכ"לים במשק משתכרים בחודש. "אז אנחנו בעצם דלפונים?", צוחק אחד מהם.

הרופאים שהגיעו לחדר הבקרה מופיעים ברשימת מקבלי השכר הגבוה ביותר במגזר הציבורי, שהממונה על השכר באוצר פרסם במרץ ושמתייחסת לשכר ב־2016. 200 עובדים יש ברשימה, אחד מנהל בבנק ישראל (מקום 36), אחד נתב בנמל אשדוד (194), וכל השאר, 198 אנשים, הם מנהלים במערכת הבריאות ורופאים בכירים, כאלה שהמערכת הציבורית מתגמלת בנדיבות כדי למנוע את עזיבתם לשוק הפרטי וכדי להבטיח טיפול מיטבי לכלל הציבור. שמותיהם אינם מפורסמים, רק תפקידיהם ומקומות עבודתם, אבל התקשורת מצליחה לחשוף חלק מהם. במקום הראשון נמצא פרופ' חוסה כהן, מצנתר מוח מהדסה ששכרו לחודש ב־2016 היה כ־229 אלף שקל. שניים מהשמות בעשירייה הפותחת עובדים באיכילוב: במקום השלישי פרופ' נחמה שיינברג, מנהלת היחידה להרדמה לניתוחי לב וחזה, ובמקום השמיני פינקלשטיין, עם שכר ברוטו של כ־152 אלף שקל בחודש.

פינקלשטיין (62) מנהל את יחידת הצנתורים באיכילוב ונחשב "המסי של המצנתרים" בישראל, כפי שהגדירו זאת קולגות שלו בשיחה עם "מוסף כלכליסט". באזכורים קודמים עליו בתקשורת הוא זכה לשבחים. כאשר ב־2011 למשל דווח כי הציל את חייהם של מאה בני אדם בזכות השתלת מסתם חדשני, התגובות באינטרנט הרעיפו עליו שבחים כגון "הגדול מכולם", "מלאך מציל" ואפילו "אריק תעשה לי ילד". אלה אותם טוקבקיסטים שבתגובה לרשימת שיאני השכר הגיבו בשלל גרסאות של "סחטנים" ו"גנבים לאור היום".

לא פלא שלא היה קל לשכנע את פינקלשטיין, שמופיע ברשימת שיאני השכר כבר כמה שנים, להתראיין. "אני לא מתבייש במשכורת שלי", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "אבל עד היום כל מי שנחשף חטף. כולם זוכרים כמה אתה מרוויח, לא את המיומנות שלך, כמה השקעת כדי להשיג אותה, את זה שמדובר לפעמים בחיים ומוות או את השיפור באיכות החיים שאתה מעניק לאנשים, ולא את כל מה שוויתרת עליו כדי להיות במערכת הציבורית. ואני לא מסוגל לסבול את זה שיש לי אויבים".

ובכל זאת הוא מתראיין, כדי לספק תמונה מלאה יותר של מערכת הבריאות הציבורית, זאת שרופאיה קורסים תחת העומס, זאת שנלחמת בשוק הפרטי, זאת שנמצאת במאבק מתמיד כדי לקבל יותר תקציבים. המקרה של פינקלשטיין הוא המחשה דרמטית לעומק הבעיה.

 

2,400 פעולות בשנה, 1,000 שקל לפעולה

 

בכניסה לחדר הניתוח, פינקלשטיין עוטה את חלוק העופרת שמגן עליו מהקרינה. זה משא כבד, פיזית, ועמידה ממושכת איתו מתישה מאוד, נוסף על הריכוז והפעילות הגופנית הנדרשים בניתוח. "אני מגביל את עצמי לעד 10 צנתורים ביום", אומר פינקלשטיין, "כל אחד נמשך בממוצע כשעה. ואני קורס תחת עומס עבודה. אני מתחיל את היום שלי ב־4 או ב־5 בבוקר, כי אני יוצא לרוץ, ועובד עד שעות הערב המאוחרות".

כך נראה סדר היום של "פול טיימר", רופא מוערך ומבוקש שעובד רק במערכת הבריאות הציבורית, להבדיל מרופאים בכירים שעובדים חלק מהזמן במסגרות פרטיות. הפול טיימרים עובדים במשרה יותר ממלאה ובשכר נדיב כדי שלא יעזבו לרפואה הפרטית שבה ישתכרו, בכל מקרה, יותר. בתי חולים חזקים מרחיבים בשנים האחרונות את סגל הפול טיימרים, ומתמקדים בטאלנטים של הענף, כדי שימשכו מטופלים. פינקלשטיין הוא אחד כזה; "הוא מצנתר מעולה ומוערך מאוד בעולם ובארץ", אומר הבוס שלו, מנהל היחידה לקרדיולוגיה פרופ' שמואל בנאי, שמייחס גם לפינקלשטיין חלק מהעלייה בביקוש ליחידה שלו. "אנחנו מאפשרים למטופלים לבחור רופא, אחרי שבעבר בחירת רופא היתה שווה תשלום בפרטי, וזה הגדיל את מספר הפונים פי ארבעה, מ־1,500 בשנה ל־6,000. אנחנו פה עד 9-8 בערב כל יום, ועל העבודה הנוספת ועל הגדלת התפוקה מקבלים תשלום נוסף, הכל כדי שהרופאים לא ילכו לבית חולים פרטי", מסביר בנאי את המודל, שלדבריו משרת גם את החולים, ברפואה שוויונית יותר, גם את הרופאים, שלא צריכים להתרוצץ בין בית החולים הציבורי לפרטי (מה שמפצה על כך שהם בכל זאת מרוויחים פחות), וגם את בית החולים, שמקבל יותר לקוחות ומנצל טוב יותר את חדרי הניתוח העומדים לרשותו.

מהצד של פינקלשטיין זה נראה כך: "ב־2017 עשיתי 1,250 צנתורים, ו־300 מהם היו השתלות מסתם, הליך שהוא לפעמים כמו שישה צנתורים מבחינת המורכבות והמשך שלו. כך שבחשבון הכללי יוצא שאני עושה 2,400 פעולות, ולפי 1,000 שקל שאני אמור לקבל על כל פעולה יוצא 1.4 מיליון שקל לשנה, כלומר משהו כמו 150 אלף שקל בחודש, אז הגעת לנתון שבטבלת השכר. וזה אפילו לא חצי מהעבודה שלי: אני עושה ייעוצים, רואה חולים, יושב במרפאות, חבר בוועדות, מלמד סטודנטים ומרצה במסגרות אחרות, כותב מאמרים. יש הרבה מאוד עבודה מעבר לצנתורים".

כדי לפרוט את המספרים עוד יותר, הוא ניגש לארון במשרדו, מוציא תלוש שכר ומציג לי אותו. "דרגה 8 פלוס, ותק 34.66. שעה בממוצע זה הזמן שלוקח לי צנתור. מה המשכורת הרגילה שלי באיכילוב לשעה? 73 שקל. ערך ליום: 529. משכורת היסוד שלי דומה למה שאולי מקבל מי שמגיע לעבודה ב־7 בבוקר והולך ב־4 אחר הצהריים, 12,825 שקל. וזה ברוטו. אבל ברגע שראו כמה אני עושה באסותא ורצו לשכנע אותי לעבוד רק באיכילוב, בנו לי את הפול טיימר, שבו אני מקבל תוספות לפי כמה ניתוחים אני עושה בשנה וכמה אני שווה לבית החולים, והסכמתי".

והוא יודע היטב מה הוא שווה לבית החולים. "איכילוב זה כמובן בית, יש לי פה מערכות יחסים עם ההנהלה וכולם, אבל בסוף עם כל הסימפטיה, לא רואים אותי כ'הרופא הקירח עם העיניים הכחולות', אלא תרנגולת שמטילה ביצי זהב וסופרים לי כמה צנתורים אני עושה בשנה. אני מקור הכנסה, אין לי אשליות. וזה מובן. בתי החולים צריכים להחזיק את עצמם, והיום עד כמה שידוע לי היחידים שמתקרבים לרווחיות הם שיבא ואיכילוב, כל שאר בתי החולים הפסדיים, והצורך להחזיק את עצמם משליך על כל ההתנהלות של המערכת, ממשרד הבריאות דרך הנהלות בתי החולים ועד הרופאים עצמם. וחשוב לי שיידעו שרופאים בצמרת התחום שלהם שהם פול טיימרים יכלו להרוויח בחוץ הרבה יותר. אם הייתי באסותא הייתי מרוויח בבוקר אחד יותר מבשבוע עבודה באיכילוב".

אז בעצם אתה פראייר?

"מבחינה כלכלית אני מרוויח פחות ממה שיכולתי, בפירוש כן, אבל אני לא קורא לזה פראייר, כי פה אני יכול לעסוק ברפואה שאני רוצה לעשות, הליכים מורכבים מקצועית כמו חולה עם אוטם שריר הלב. זה הלוקסוס, הרווח — רפואה מעניינת יותר, מאתגרת יותר. ומחר אני יכול לחשב מסלול מחדש ולעשות משהו אחר. ברור שאם לא הייתי פול טיימר הייתי עושה רפואה פרטית, אבל היתרון שבלרכז את האנרגיה שלך במקום עבודה אחד הוא אדיר, זה שקט מקצועי גדול יותר".

ולכך, כמובן, הוא מוסיף את הדרך. "זה מאמץ מטורף להתקבל לרפואה, תיקוני בגרות ופסיכומטרי. לימודים, ואחר כך התמחות של ארבע שנים ברפואה פנימית, שלוש שנים בקרדיולוגיה, נסעתי לפלושיפ בסידרס־סיני (המסונף ל־UCLA). וכל הזמן הזה אתה משלים גרוש לגרוש, כמו תפרן. יכולתי להישאר בלוס אנג'לס עם משכורת שאפילו לא חלמתי עליה, יכולתי לחיות כאדם עשיר, אבל לא לקחתי את זה. שנתחיל לדבר ציונות? חזרתי לארץ. וחזרתי רק עם חובות. שנתיים אחרי שחזרנו, עם חמישה ילדים, בקושי גמרנו את החודש. עם כל הכוננויות שעשיתי לא הגעתי לשכר של חמש ספרות, וכבר הייתי אז מצנתר טוב, עם ניסיון של מאות או אלפי ניתוחים. אמרתי לאשתי, רופאה בעצמה, 'אין לנו גרוש על התחת', והתחלתי לעבוד באסותא, פעם בשבוע, אחרי הצהריים, שישה צנתורים שהכניסו לי כמו משכורת של חצי שנה בבית החולים. עד שבאה ההצעה מאיכילוב. לא חלמתי שאתברג בישראל בצמרת שמרוויחה טוב, אבל זה שמוצאים לנכון לשים אותי כפול טיימר זה כי כנראה הצלחתי מאוד במה שאני עושה. ואל תתבלבלי, אני גאון קטן מאוד. היה לי המזל בחיים שאלוהים כיוון אותי לדבר היחידי שאני יודע לעשות, בכל השאר אני טמבל גמור".

כתב ההגנה שלו, אם כן, מנוסח היטב, וניכר כי הוא נובע מהתחושות הלא פשוטות שלו לנוכח תגובות בציבור על שכר הרופאים. "זה באג מחשבתי. אם המקצוע שאנחנו עוסקים בו לא היה רפואה אלא כדורגל, תחום שבו המובילים מקבלים משכורות הרבה יותר שמנות, אף אחד לא היה מרים גבה. ערן זהבי מקבל 20 מיליון דולר בשנה, מי מסתכל על זה בצורה שלילית? יש בארץ הרבה רופאים שהם בחמישייה המובילה בעולם בתחום שלהם, להבדיל מספורטאים ישראלים, אולי יש מעט בג'ודו שהם בחמישייה המובילה. אז יש התלהמות על הרופאים, אבל אם מה שהם היו עוסקים בו היה ספורט אף אחד לא היה אומר כלום. אני חושב שהשכר אצלנו ביחס לעולם שמחוץ לבית החולים אינו אסטרונומי. אבל השכר הממוצע בארץ הוא עשרת אלפים שקל בחודש, וקשה מאוד לחיות עם זה. אז מסתכלים, מקנאים, ו־150 אלף שקל בחודש נשמע סכום דמיוני. זה קשה, אני משוכנע, אני יכול להבין את זה".

שליטה בידיים, היפר־אקטיביות, חמלה ואובססיביות

 

המסלול המפרך שהוא מתאר לא מנע משניים מחמשת ילדיו — בני 29 עד 17 — לפנות ללימודי רפואה. הוא גר בכוכב יאיר, נשוי לענת, ורץ. הרבה. עם חברים ביישוב, ובמרתונים ברחבי העולם. על הקיר במשרד מתנוססת תמונה של אחד הרצים המפורסמים בהיסטוריה, "הקטר הצ'כי" אמיל זטופק, ולידה תעודת הסיום שקיבלה דודה של אמא שלו כשהשלימה את לימודיה בסורבון ב־1911. גם היא למדה רפואה.

אבל הוא בכלל מתייחס אל עצמו כשרברב. "כשבא אלייך אינסטלטור ועובד שעה, כמה את מוכנה לשלם בשביל זה שלא יהיה לך ריח של ביוב בבית או כדי לפתוח סתימה? קחי אותי, אינסטלטור אחר, שהשקיע יותר מ־15 שנה מחייו בהכשרה, ולתיקון שהוא עושה יש משמעות של שיפור באיכות חיים ולפעמים הצלת חיים. מה התעריף שאת חושבת שהוא צריך להרוויח על העבודה הזאת?".

יכולת להיות אחלה אינסטלטור ולגמור את החודש בצניעות.

"קרוב לוודאי".

 

מה הפך אותך למצנתר מוביל?

"1, במוח הפצפון שלי אלוהים יצר 90% מקום לשליטה בידיים ו־10% לשליטה בשאר. 2, אני היפר־אקטיבי. אם הייתי נולד בתקופה מאוחרת יותר הייתי בטח כל החיים על ריטלין, כך שאני עובד המון. 3, נורא נורא אכפת לי מהחולים. אני לא אומר את זה בהתייפייפות. זו חמלה. אכפת לי. אני מסוגל לעמוד בחדר צנתורים ועד שלא ייצא פיקס לא עוזב. וזה גורם לך להתעקש להגיע לתוצאה טובה גם כשלא בא לך וכשדי, מספיק. ו־4, אני גם OCD נוראי. רוב הדברים שאני אובססיבי בהם הם מטומטמים וטפלים לגמרי, אבל כנראה זה חיוני גם לעבודה, אפילו באיך ששולחן הצנתורים אצלי צריך להיות מסודר.

"אלה הדברים שעוזרים לי, יחד עם יכולת לקבל החלטות במהירות ותחת לחץ. לפעמים מביאים את צמרת חיל האוויר לסיור בבית החולים, והדוברות לוקחת אותם לראות צנתור. בסוף אני תמיד שומע מהם: 'זה כמו טייס קרב בקרב אוויר'. אחרי שכולם גומרים להתפעם ולשפוך קומפלימנטים, אני אומר להם: 'ואני עפתי מקורס טייס'".

איך נראית קבלת ההחלטות הזאת?

"זו רפואה שבחלקה הגדול היא רפואת חירום. כשיש גבר שקיבל התקף לב, אתה צריך מהר לפתוח לו את העורק הסתום שגרם להתקף, ויש חולים שמצבם מידרדר מהר מאוד ואתה צריך להחליט מה ואיך לעשות. לפעמים אתה פותח את העורק הבעייתי, החולה ממשיך להידרדר, יש עורק נוסף שיש סיכוי שאם תפתח אותו זה ייצב את המצב, אבל יש סיכוי שהוא גם ידפוק הכל, זה העורק שעליו הוא חי כרגע, והוא עלול למות. בכל מקצוע יש קבלת החלטות, אבל אצלנו קבלת ההחלטות צריכה להיות מהירה יותר וחדה יותר, וההשלכות שלה גדולות יותר, לכן זה צומת קשה. הנתונים מועטים, המשמעות של כל החלטה היא גדולה, וזה היומיום שלנו".

מה משמעותי יותר בהחלטה שלך, האינטואיציה או הניסיון?

"כשאני נמצא בהתלבטות גדולה אני תמיד עוצר ואומר לעצמי: 'עכשיו על השולחן שוכב אריק פינקלשטיין, או מישהו יקר לך, מה אתה רוצה שיעשו לו?'. כך הרבה פעמים אני עושה משהו שהוא לא בגייד ליין, כי אני הייתי רוצה שיעשו אותו לי ברגע הזה. ובסוף זה הניסיון, ברפואה ניסיון זה קלף מנצח. אבא שלי תמיד היה אומר שהשטן הוא לא חכם, הוא פשוט זקן. זה נכון מאוד ברפואה".

שר"פ זה לא לעשירים, זה 80% מהישראלים

 

וזה נכון ברפואה לא רק על שולחן הניתוח, אלא גם בכל הנוגע לניהול המערכת. הניסיון מבחינתו אומר דבר אחד: מודל של פול טיימרים הוא הדרך הטובה ביותר להצלת המערכת. וכן, זה בעצם סוג של שר"פ.

"ל־80% מהציבור יש ביטוח משלים של קופות החולים, ולכמעט חצי מהישראלים יש גם ביטוח פרטי נוסף. הישראלים משלמים 3 מיליארד שקל בשנה לביטוחים המשלימים האלה, לפחות נכון ללפני שלוש שנים, ולא כל הכסף מנוצל, חלק הולך לרפואה הפרטית וחלק לא קטן נשאר בכיס של חברות הביטוח, כי את רוב הניתוחים שמלווים באשפוז אנשים עדיין עושים בבתי חולים ציבוריים, אבל אי אפשר לשלם דרך הביטוחים המשלימים על טיפול בבית חולים ציבורי. הם אולי מקבלים טופס 17 מהביטוח הבסיסי של הקופה, אבל הם לא יכולים, למשל, לבחור מנתח. כלומר יש כאן מיליארדי שקלים שהולכים כל שנה לחברות פרטיות, ויכלו ללכת למערכת הציבורית ולשפר אותה. את יודעת מה זה 3 מיליארד שקל נוספים בתקציב הבריאות? אין יותר זקנות במסדרון. אבל לא, זה הולך למערכת הפרטית, כסף מבוזבז".

 

איך זה יכול לעבוד אחרת?

"אם היה אפשר להשתמש בביטוחים המשלימים בתוך המערכת הציבורית, במקום שמיליארדי השקלים האלה ילכו לפרטי הם היו מגיעים למערכת הציבורית. זו הסיבה שבגללה אני מתראיין: כי נעשה עוול נוראי לציבור ולמערכת הציבורית, כשלא מאפשרים לאנשים לקבל בבתי החולים הציבוריים שירות טוב יותר באמצעות הביטוחים המשלימים. ולכאן נכנס המודל של פול טיימרים, שעובדים בבתי חולים ציבוריים ומאפשרים לחולה לבחור רופא ולקבל שירות של הרופאים המובילים בתחומם בתוך המערכת הציבורית ובלי תשלום נוסף. אם הביטוחים יכסו את זה יהיה אפשר להרחיב את המודל, שכל הרופאים האלה יעבדו אך ורק בבתי החולים הציבוריים ולא בפרטיים. דמייני למשל מצב שבו 300 הרופאים הבכירים של איכילוב יהיו פול טיימרים ויעבדו רק בבית החולים, כשהתשלום על העבודה הנוספת שלהם יגיע מהביטוחים המשלימים שהמטופלים ממילא משלמים עליהם. כולם יסכימו לזה, אני לא מכיר רופא שלא היה לוקח את זה, החלום הרטוב של כל רופא זה להיות פול טיימר ולא לזוז מאיכילוב".

אתה מתאר כאן בעצם שר"פ. חולים עם ביטוחים משלימים יוכלו לבחור מנתח בבית החולים הציבורי. הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית בראשות שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן פסלה את המודל הזה, והגבילה את הפעלתו גם בבתי החולים שבהם הוא קיים (הדסה ושערי צדק) בטענה שהוא יפגע במימון הממשלתי למערכת הציבורית, יכביד את יוקר המחיה לציבור ויגדיל את אי־השוויון.

"שר"פ זה לא באמת פרטי כשל־80% מהציבור יש ביטוח משלים שישלם עליו. לטעון שזאת רפואה לעשירים זאת התייפייפות, גם בשכבות סוציואקונומיות חלשות יש ביטוח משלים. ועדיין בציבור כל הרעיון נתפס כרפואה פרטית, ולכן אף פוליטיקאי לא מוכן שהמילה שר"פ תהיה רשומה על שמו. הם הולכים נגד העקרונות שלהם, כי הם יודעים שרוב הציבור לא יבין, חוששים להיזכר כמי שתמכו ב'רפואה לעשירים', גם אם זה לא נכון. צריך שיקום מישהו עם מספיק גדלות רוח, שיבין שאין פה עניין של עשירים ועניים, ושהרווח של המדינה, האזרחים ומערכת הבריאות יהיה גדול הרבה יותר מהרווח שלו כפוליטיקאי. הוא יאפשר לרוב הציבור — 80%! — לבחור את בית החולים הציבורי ואת המנתח שיטפל בו. אין פה שום איפה ואיפה, שום כלום, שום קיפוח של אף אחד".

תת־הכרה נרתעת מגבינה (ואני בכלל מפחד מהשמנה)

ולעניין אחר, כל היום אתה משוטט בעורקים הסתומים או הפגועים של אנשים. בגלל זה אתה רץ?

"אני רץ כי אני היפר־אקטיבי ונהנה לרוץ, ואני גר בכוכב יאיר, שם ריצה נורא פופולרית, רץ שעה כל בוקר. בקבוצה שאני רץ בה אנחנו נוהגים לומר שהריצה מוסיפה חיים לשנים, לא שנים לחיים. זה לא מאריך חיים אלא משפר את איכות החיים".

מקפיד לאכול בריא?

"אני נשמר מקלוריות כמו כל אחד בגילי שלא רוצה להשמין, זה לא בגלל המקצוע. אני יכול לגמור מגש פיצה טובה, אבל אני לא מתנפל על בורקס טורקי כדי לא להשמין, זה טונה של קלוריות. ובכל זאת, יכול להיות שיש משהו בתת־הכרה של אדם שרוב חייו עסוק בלשוטט בעורקים של אנשים שגורם לאהוב פחות בשר אדום וגבינות שמנות. אני לא מרגיש שאני חי אחרת, אני לא חושב על בריאות כל הזמן, רק על איך לא להשמין, אבל אני מאמין שלא אשים לעצמי משהו שמן על הצלחת, גם כי אני אתבייש בזה, וגם כי בתת המודע לא ארצה את זה".

 

לאחרונה פורסם מחקר מפתיע שלפיו מרתוניסטים עלולים למות בגיל צעיר יחסית.

"זו חרב פיפיות. פעילות גופנית מקטינה את התהליך הטרשתי, הגורם מספר 1 להתקפי לב, ומצד אחר פעילות גופנית קיצונית, למשל ריצת מרתון או תחרויות איירון מן, מחזקת גורם סיכון אחר, התעבות שריר הלב. בסופו של דבר אצל אלה שמגזימים הרווח וההפסד מתאזנים בגלל הגדלת שרירי הלב".

אז מה לעשות?

"ספורט במידה, בלי להשתגע".