פוליטיקלי לא קורקט: הסרט "הבן דוד" - סאטירה חברתית מושחזת

יום אחד מגלה נפתלי שהבית שלו נסדק. הבית בו הוא מנסה לכתוב וליצור, כבר הזדקן וזקוק לשיפוץ. השיפוץ שנפתלי מתחיל הופך עד מהרה לפארסה שלמה של טעויות בזיהוי ודעות קדומות במושב קטן ובורגני באיזור השרון, שניצב במרכז הסרט “הבן דוד”, סרטו השלישי של צחי גראד כבמאי.

אתם מכירים את צחי גראד כשחקן שנע על הציר שבין מצחיק למבהיל בסרטים כמו “מי מפחד מהזאב הרע” ו”מישהו לרוץ איתו” וסדרות טלוויזיה כמו “אמא’לה” ו”תמרות עשן”. אבל גראד הוא גם במאי קולנוע. שני סרטיו הקודמים, “ג’ירפות” ו”תנועה מגונה”, היו בעלי רעיונות מקוריים אבל הותירו אותי מסויג. לעומת זאת, עם סרטו השלישי “הבן דוד” שבו הוא לראשונה גם מביים את עצמו בתפקיד הראשי, הוא קולע בול בסרט צנוע במידותיו, שמצליח להיות שנון וחריף באופן שבו הוא מציג את דמויותיו ומפתח את הסיטואציה ההולכת ומסלימה.

 

גם הילדים על הסט

 

כבמאי, גראד נמשך אל האבסורד, אבל אם סרטיו הקודמים נעו לכיוון הקודר והכבד, שלא תמיד היטיב איתם, הרי ש”הבן דוד” מוצא את הטון המדויק שלו. מה שמתחיל כדרמה משפחתית קטנה הופך בהדרגה לסרט ארסי מאוד, ומצחיק למדי, שנראה קצת כמו אלגוריה חברתית בעלת נפח רחב גדול יותר מהטריטוריה שבתוכה הוא ממוקם.

גראד מגלם את דמותו של נפתלי, שהוא קצת כמוהו, שחקן די מוכר שיש לו גם אמביציה ליצור. הסרט מצולם בביתו של גראד, במושב בו הוא גר, ואת ילדיו בסרט מגלמים ילדיו בחיים. משום כך, יש תחושה ברורה של “אמת דיברתי” בביקורת שהסרט מפנה, לא רק אל הסביבה, אלא קודם כל אל עצמו. לנפתלי יש אמביציה יצירתית ליצור סדרת טלוויזיה שיהיו בה ערכים חיוביים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, יפי נפש. ככה נפתלי היה רוצה לדמיין את עצמו. אבל ככל שהסיטואציה שלתוכה הוא נקלע הולכת ויוצאת משליטתו, כך הוא מגלה שלא פשוט ליישם בשטח את הערכים בהם הוא מאמין ושאליהם הוא חותר. הוא מגלה שהעולם הערכי שלו לא מנוסח ומלא סתירות פנימיות.

הגזענות נמצאת שם

 

הבן דוד משם הסרט הוא הפועל הערבי שנפתלי שוכר לעבודת השיפוץ. הציבור הישראלי לא אוהב את המילה “ערבי”, אז אומרים “הבן דוד”. כשהפועל - בגילומו המחויך והמתעתע של בוגר “דה וויס”, עלא דקה - נחשד במעשה תקיפה, המושב המנומנם מתעורר.

הסרט הוא פורטרט סרקסטי של החברה הישראלית הבורגנית, אנשים טובים שלא נחשוד בהם לרגע בגזענות, שהופכים כאלה כי צריך להיות זהירים.

האופן שבו גראד מצליח בכתיבה סאטירית מושחזת, לרגעים כמעט קישונית, להפוך לנו בכל רגע את ציפיותינו, ולשחק עם הדעות הקדומות שלנו, הופכות את “הבן דוד” לסרט קצבי, שמציג תסבוכות, הפתעות ותהפוכות ממש עד הסצנה האחרונה והמשעשעת מאוד. סרט שנון מאוד על הבית הפרטי שהוא מטפורה לבית הלאומי.