ממשיך דרכו של שאנקלי

יורגן קלופ התחיל את הקריירה המקצועית שלו ככדורגלן כשחקן כנף מהיר אך לא טכני מספיק כדי להצליח ברמות הגבוהות. הוא נהפך לחלוץ מטרה יעיל למדי בעיקר בגלל גובהו (1.93 מטר) ומשחק הראש המשובח שלו. הוא שיחק מעט בפפורצהיים, קבוצת המילואים של איינטרכט פרנקפורט, וירטוקיה סינדלינגן ורוט וייס - אך רק כשהגיע למיינץ נהפך לשחקן לגיטימי בבונדסליגה השנייה: יותר מ־320 משחקים כחלוץ ולקראת סוף הקריירה שלו כמגן ובלם אפשרו לו לבלות את רוב חייו בכדורגל ובמקביל ללמד מדעי ספורט באוניברסיטה. ויותר מזה, חייו ככדורגלן אפשרו לו לחקור מקרוב את הדינמיקה החברתית של חדר ההלבשה ואת היחסים של הקבוצה, השחקנים והמאמן עם הקהל. אולי בגלל זה אנשים שמכירים את קלופ ועבדו איתו ישבחו את החשיבה האנליטית והטקטית שלו אך יציינו לטובה בעיקר את היכולת שלו להתחבר לאנשים.

יורגן קלופ עם אוהדי ליברפול. המשולש הקדוש מורכב ממאמן, שחקנים ואוהדים | צילום: איי אף פי

זה נראה יכולת טבעית שלו, אבל קלופ עושה ועשה מאמצים רבים "להישאר על הקרקע" כפי שאומרים בגרמנית.

במיינץ, כמאמן, היה רשום כשחקן בקבוצה מהליגות הנמוכות בפרבר שגר בו, גונזנהיים, בעיקר בשביל להמשיך להיות חלק מדינמיקה קבוצתית - אפילו אם זה רק בקבוצת בנקאים, אנשי תקשורת ועורכי דין. בליברפול מעידים שהוא מדי פעם מעניק טיפים לעובדים צעירים שמבקשים ממנו עצות לגבי מערכות היחסים שלהם עם המין השני. ובכלל, גם כפרשן כדורגל אנליטי אך עממי במונדיאל 2006 או ככוכב בפרסומות לבירה, קלופ מתואר כ־Menschenfänger, תרגום מילולי: איש ש”תופס” אנשים אחרים.

אישיות מ־1959

בליברפול הוא בהחלט "תפס" את את כולם. האוהדים, השחקנים, המנהלים. ההתנהלות שלו, הכדורגל שלו, יכולות התקשורת הוורבליות והלא וורבליות שלו התחברו למשהו עמוק בהיסטוריה, במסורת ובאישיות של המועדון. אישיות שביל שאנקלי התחיל לעצב ב־1959.

שאנקלי הגיע לליברפול כשזו היתה הקבוצה השנייה של העיר - אחרי אברטון הוותיקה והמוצלחת יותר. אבל ב־15 שנה הוא שינה את מאזן הכוחות עם שלוש אליפויות, גביע אופ"א וגביע אנגלי וחשוב יותר - התחבר למשהו עמוק יותר בליברפול העיר, שאולם ייצאה את הביטלס ותופעות גלובליות אחרות ובמקביל הרימה את דגל הסוציאליזם הבריטי.

שאנקלי תיאר את הכדורגל שלו כ"כדורגל סוציאליסטי", כ"עבודה קולקטיבית שבנויה על סולידריות ושיתוף פעולה. בין השחקנים לשחקנים ובין השחקנים לאוהדים". לשאנקלי היה "משולש קדוש" - אוהדים, שחקנים ומנג'ר. "הדירקטורים שם רק כדי לחתום על הצ’קים", נהג לומר. "הסוציאליזם שאני מאמין בו הוא בו שכולם עובדים זה עבור זה, כולם זוכים לחלק מהפרס. ככה אני רואה את הכדורגל, ככה אני רואה את החיים", הסביר. הוא לא רק הטיף לחיזוק "המשולש הקדוש", הוא עשה מאמצים כבירים כדי לחבר את ליברפול לקהילה. כשלא אימן, היה יושב מול מכונת הכתיבה שלו ועונה למכתבים מאוהדים. הוא הזמין אוהדים לביתו כדי לנהל ויכוחים ושיחות על כדורגל ואף רכש לאוהדים עניים כרטיסים וצעיפים.

ב־1974 ליברפול זכתה בגביע האנגלי, ושאנקלי - נאמן לערכיו ולדרכו - דיבר עם אוהדי הקבוצה במרכז העיר. "אמרתי את זה לשחקנים פעם אחר פעם - הם משחקים עבורכם", הכריז. "אם הם לא הבינו את זה בהתחלה - הם מבינים את זה עכשיו". כמה שבועות לאחר מכן, הוא הודיע על פרישה מכדורגל - בעיקר בגלל "עייפות". הוא הותיר מורשת מקצועית מכובדת - "הבוט-רום" המפורסם שבו עוזריו ושחקניו של שאנקלי ישבו ודסקסו על מתודות האימון ותפיסת ועקרונות המשחק "הסוציאליסטי" שדגל בו. עם חסידיו על הקווים נהפכה ליברפול לקבוצה הדומיננטית בעולם בשנות השבעים והשמונים.

לפי ג'ון בארנס, שחקן ליברפול בשנות השמונים והתשעים, הכדורגל הסוציאליסטי של ליברפול היה הבסיס להצלחתה. "בבסיס שלו הכדורגל סוציאליסטי", אמר בארנס. "קבוצות שמבינות את הערך שבעבודה משותפת ודחיפה קולקטיבית לאותו מקום - מצליחות. כן, אולי לא כולם מקבלים את אותו שכר, אבל במציאות על המגרש כולם שווים - 11 שחקנים שלכל אחד יש עבודה, ואפילו אם יש היררכיה, לכל אחד יש אותה חשיבות. אני חושב שהטבע של ליברפול העיר הוא סוציאליסטי, והגישה הזאת של הקבוצה התאימה לקהילה. וגם הכוכבים הכי גדולים לא התנהגו באופן שונה משחקני הגנה אלמוניים. היתה הבנה שכולם חשובים למאמץ. היתה גם תחושה של הזדהות בין האוהדים לשחקנים וההפך, וזה הפך את הקבוצה לחזקה עוד יותר".

ייתכן שהמורשת החברתית שהשאיר שאנקלי אולי חזקה יותר. עמותת "ספיריט אוף שאנקלי" מצליחה למנוע העלאת מחירי כרטיסים לאחר שבעשור הקודם יצאה לקרב מוצלח נגד בעלים האמריקאים השנואים, טום היקס וג'ורג' ג'ילט, וגרמה להם למכור את המועדון לחברת FSG האמריקאית. כמו כן, כיום עמותות אוהדים בליברפול מגייסות שני שלישים מהאוכל בבנק המזון לנזקקים באזור ליברפול - בעיקר מאוהדי קבוצות הכדורגל בעיר.

הרבה לפני, לאחר אסון הילסבורו, אוהדי ליברפול התאגדו ויצאו נגד התקשורת, המשטרה והרשויות כדי להוכיח את השחיתות של כל הארגונים ולהילחם על כבוד המתים והפצועים, שהושמצו על ידי אותם מוסדות. עד היום קשה למצוא עותק של "הסאן" בליברפול, הרבה בגלל שיתוף פעולה של

אוהדי ליברפול ואברטון כנגד העיתון, שבימים שלאחר האסון הפיץ שקרים והשמצות על האוהדים ושיתף פעולה עם המשטרה, שניסתה לטייח את התקלות והשחיתויות שהובילו לאסון הנוראי (הכל הוכח בבית המשפט).

בגישה מעט שונה

כמו שאנקלי, גם הכדורגל של קלופ מבוסס על אמונה בעבודה קולקטיבית ורוח קבוצתית. בספרו על קלופ (“Bring the Noise”), רפאל הוניגשטיין, העיתונאי הגרמני, מצייר דמות של מאמן שסוג הכדורגל שלו מחייב את השחקנים לנוע כגוף אחד על המגרש. שיטה כזו עובדת רק אם כולם במועדון מאמינים ומבינים את השיטה - שמחייבת פגישות טקטיות רבות, הסברים חוזרים ונשנים על מגרש האימונים ובחדר הווידיאו ועבודה פיזית קשה. אדם לאלנה, קשר ליברפול, אמר להוניגשטיין: "קלופ דורש הרבה, אבל כשיש לך עוד עשרה חבר'ה שעובדים כמוך, זה קל. אתה נהנה מהתחושה של כאב, בגלל שכולם מרגישים את זה. אתה רוצה להמשיך בגלל החבר שלה. כואב לך, כואב לו, אבל הכל בסדר. זה מה שהמנג'ר רוצה. הוא חוגג תאקלים מוצלחים כמו שערים".

בטקטיקה כזו אין כל כך מקום לאגואיסטים. והרוח הזו זולגת גם מחוץ למגרש - בהנחיה של קלופ. הוא דרש מהשחקנים לארגן יותר ערבים משותפים כי "אנחנו קבוצה אחת, משפחה אחת". הוא ווידא שהוא וצוותו - וגם השחקנים - יכירו את כל העובדים במגרש האימונים במלווד לפי שם ותפקיד כי הם חלק מהמשפחה והצוות.

"אני בשמאל, כמובן", הסביר קלופ. "אני מאמין במדינת רווחה. אין לי ביטוח פרטי. אני אף פעם לא אצביע למפלגה שמבטיחה להוריד המיסים" | צילום: גטי אימג'ס

הכל פוליטי

וכן, יש גם חיבור פוליטי חזק בין קלופ לליברפול - העיר. "אני בשמאל, כמובן", הסביר קלופ. "אני מאמין במדינת רווחה. אין לי ביטוח פרטי. אני אף פעם לא אצביע למפלגה שמבטיחה להוריד מיסים. ההבנה הפוליטית שלי היא כזו: אני הסתדרתי, אני רוצה שאחרים יסתדרו גם. אם יש משהו שאני לא אעשה בחיי, זה להצביע למפלגה ימנית".

ומה יקרה אם קלופ לא יצליח לזכות בליגת האלופות העונה?

קלופ מאמין שהחיים חייבים להמשיך. אחרי רצף הפסדים בעונתו הראשונה בליברפול הוא לא ביטל את מסיבת חג המולד - כפי שנהוג לעשות במועדונים רבים שמתקשים (בעיקר בשביל שהאוהדים לא יחשבו שהשחקנים חוגגים, חלילה). ההפך, הוא חייב את השחקנים שלו להגיע ולרקוד. הוא אפילו היה הראשון על רחבת הריקודים עם אשתו. במיינץ, הקבוצה הראשונה שאימן, הוא נכשל בהעפלה לבונדסליגה פעמיים ברצף ביום האחרון של העונה. למרות זאת, הוא נשאר אופטימי ונאם לקבוצה, לאצטדיון ואפילו לעיר על כך ש"לא נורא, נצליח בעונה הבאה". האם יש מסר שיותר מתאים לאוהדי ליברפול ב־30 השנים האחרונות מאשר "לא נורא, נצליח בעונה הבאה"?