על אלוהים ומחשבים: אוהד חיטמן משלב הופעה עכשווית עם טקסטים אינטימיים

“רעידות” הוא האלבום הרביעי של אוהד חיטמן, שעושה דרך מעניינת מאז אלבומו הראשון שנשא את שמו ויצא לפני 13 שנים. חיטמן שב ומזכיר כי הוא יוצר מהשורה הראשונה, טקסטואלית ובעיקר מוזיקלית.

אלבומו החדש הזכיר לי לרגעים את חיטמן של אלבום הבכורה: את ההתכתבות עם אלוהים ואת הדין וחשבון בין חיטמן לבין עצמו, את הצורך באמונה, את התודה על הדברים הקטנים, את הפרופורציה וחשיבותה ואת ההדהוד הזה של לא לפחד מהפחד. אבל גם בדרך הגשת השירה ובמונוטוניות בחלק מהשירים, בעיקר בארבעת הראשונים והטובים באלבום. יחד עם זאת האלבום מדבר בשפת 2018, גם הפקתית וגם בחיתוך המילים ובסלנגיות בחלק מהשירים. זה אלבום יותר אלקטרוני (במעט, לא להיבהל) עם פחות גיטרות מאשר בדרך כלל.

חציו הראשון של האלבום טוב יותר לדעתי. חד יותר, להקתי יותר, טקסטים מלאי מחשבה שהלחנים כמו נתפרו למידותיהם. זה נפתח עם “בכל יום” הנהדר שזרק אותי ישר לאלבום הראשון. הפקתית השיר בן זמננו אך הטקסט, הלחן והקלידים הזכירו לי את חיטמן של תחילת הדרך. גם ב“ללכת אחרי” הלחן וההגשה הם ממש חיטמן של האלבום הראשון, משהו ממחוזות השיר “תפילין” הנהדר מאז. העיבוד מדוייק והשילוב בין התופים לקלידים ולתכנותים יושב יופי. האקורדיון והקרקסיות שנכנסים בהמשך לרגע שלחו אותי דווקא למחוזות אלבומו השני. בקיצור, שיר חיטמן קלאסי.

“האם אתה” ממשיך עם הקרקסיות, אך באלגנטיות ובקלאסיות שמתוזמרת היטב. שיר על הגשמה עצמית, מעין מבחן פנימי שחיטמן מציע לכל אחד לערוך עם עצמו. “אוהבה את אוה”, שיר אהבה שכתב לבתו, הוא באמת שיר מרגש. הייתי זקוק למספר שמיעות כדי לא לשמוע בו רק את הקיטש – ומאז לא הפסקתי לזמזמם את הפזמון. “האם מישהו ראה את האהבה שלי?” מביא איתו ליין קלידים יפה מאוד, והתכנותים נהדרים. גם פה חיטמן לא מפחד לתת עוד זוויות מהקול שלו. “גבוה - למעלה” שיר חביב, מתכתב עם עולם התיאטרון שחיטמן פזל אליו בשנים האחרונות, הגשה קברטית תיאטרלית שכזאת.

“עוד ועוד ועוד” הוא שיר על מערכת היחסים שלו שבינתיים מחזיקה מעמד. כאן התכנותים כבר מעט העיקו והלכו רחוק מדי. ”רעידות”, שיר הנושא, חביב אך לא מעבר לכך, אולי כי גם הוא לא מבוסס על היתרון של חיטמן - המקלדות, בדיוק כמו “מפלצת” המעט מיותר לטעמי שיגיע אחריו ושמכיל תכנותים יתר על המידה. מזל שהשיר שסוגר את האלבום, “שיר קטן”, הוא שיר פסנתר אינטימי.

שורה תחתונה: אלקטרוני מדי אך עדיין טוב