אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"כשביקר במפעל העץ שלי, אבא אמר: 'חבל שלא קוברים פה בארונות, הלקוחות לא היו נגמרים אף פעם'" צילום: אייל טואג

"כשביקר במפעל העץ שלי, אבא אמר: 'חבל שלא קוברים פה בארונות, הלקוחות לא היו נגמרים אף פעם'"

שמואל דונרשטיין, בעלי רב בריח, בן 66, נשוי ואב לשלושה, גר ברמת השרון: "עד שהייתי בן 5 ראיתי את אבא רק כשהעיר אותי ואת אחותי ב־4 וחצי, כדי שנתבונן בו אוכל את ארוחת הבוקר"

12.05.2018, 14:25 | דיאנה בחור ניר

נולדתי ב־1952 למרים (מניה) ולמוט'קה, יוצאי פולין. אבי עלה בשנות השלושים, ואמי כשנתיים לפני קום המדינה. גדלתי ברמת גן, שם שיחקנו כדורגל ותופסת במגרשים לא בנויים. הייתי ילד היפראקטיבי, שובב ומרדן. כיום בטח הייתי הולך עם מימייה של ריטלין, אבל אז לא הבינו בזה. כנערים, אם הדלקנו סיגריה ברחוב ואדם מבוגר אמר לנו 'זרוק אותה לפני שאני אגיד לאבא שלך', היינו זורקים אותה. כבוד למבוגרים היה עניין קדוש.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

"אבי היה אדם חזק, שמדד הכל בשחור־לבן. הוא מיעט לדבר, אבל היה אופטימי. הוא היה תעשיין שעבד מצאת החמה עד הלילה, ולכן עד שהייתי בן 5, כדי לראות אותי ואת אחותי הוא נהג להעיר אותנו ב־4 וחצי בבוקר, כי כעבור שעה כבר לקח אוטובוס לעבודה. הוא ישב איתנו בבוקר, אכל פרוסת לחם שחור ונתן לנו ביס, שתה קפה ושפך קצת לצלוחית כדי שנשתה, ואנחנו ישבנו והסתכלנו בו אוכל ושותה. זה היה הקשר שלנו איתו.

1965 - שמואל דונרשטיין עם הוריו מרים ומוט 1965 - שמואל דונרשטיין עם הוריו מרים ומוט'קה בבר המצווה שלו 1965 - שמואל דונרשטיין עם הוריו מרים ומוט

"אבא היה צנוע ושמח בחלקו. הוא נמנע מלקנות מכונית עד אמצע שנות השבעים, כדי לא להראות לאחרים שהוא מצליח, ולימד אותנו ש'מחוץ לבית אסור לדבר על כסף'. במכולת נהגו לרשום אז, אבל אבא אסר עלינו לעשות זאת, כי כך אין פיקוח על הסכום ומוציאים יותר. זה היה השיעור הראשון שלי בכלכלה.

"אמא, לעומת זאת, רשמה במכולת. היא היתה כולה חמלה וחסד. היא נפטרה כשהייתי בן 19, ולהלוויה שלה הגיעו ניצולות שואה עריריות שאמא שילמה מחצית מהחשבון שנרשם להן במכולת.

"כשאבא מכר את מפעל הממתקים שלו לעלית ופרש, אני כבר הייתי בתעשייה, בתחום הדלתות ומוצרי הבנייה. כשהיה בן 80, כשנתיים לפני מותו, לקחתי אותו איתי למפעל עץ בכרמיאל שהיה בבעלותי. הוא כבר בקושי הלך, זקוף, אבל לאט לאט ובעזרת מקל. אחרי שראה כמה עץ יש במפעל הגענו למשרד שלי, הוא התיישב על הספה ואמר: 'כמה חבל שבישראל לא קוברים בארונות, זה היה יכול להיות עסק שבו הלקוחות לא נגמרים אף פעם'. זה היה מצחיק מאוד, אבל הוא לא אמר את זה בצחוק — המשפט הזה הוא תמצית של מי שהיה אבא שלי: איש שחשב פשוט, חיבר גרוש ועוד גרוש, איש עבודה שהכל תכליתי והגיוני אצלו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



7 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

6.
ל-4 כנראה לא שמעת על שוק חופשי!
השוק החופשי לא שייך לאף אחד וזה מסתבר לא ברור לך. כשיש תחרות הצרכן מרוויח והיצרנים נאלצים להתייעל. פעם היו מכסי מגן ליצרנים ישראלים מה שגרם לתעשיה הישראלית נזק עצום כיוון שזה היה עידוד שלילי להתייעלות, רווח גבוה למנהלים ולבעלים, עבודה עם שכר נמוך לפועלים, והעיקר כאילו הם מספקים עבודה שכמובן זה מצויין. אבל בסופו של דבר הציבור היה הנפגע העיקרי כי הוא נאלץ לרכוש מוצרים יקרים בגלל המס הגבוה
ביזנס-מן  |  13.05.18
לכל התגובות