מהון להו: פרד הו, משקיע-העל וחברו הטוב של ג'ק מא, מזהיר ממשקיעים סינים חסרי אחריות

"תל אביב שוקקת חיים, מלאה באנרגיה", פותח ד"ר פרד הו (Hu) את השיחה שלנו, כשהוא משקיף על העיר מלאונג' בקומה 17 בבית המלון שבו הוא מתארח, ומרגיש בבית. "היא מזכירה לי את שנגחאי או הונג קונג. זו לא עיר אירופית ישנונית, אלא מלאה חיים, אפילו מאוחר בלילה, עם הרבה אנשים על החוף. זה מרשים".

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מצב הרוח של הו, יו"ר ומייסד קרן ההשקעות הסינית פרימוורה, טוב. לתל אביב הגיע עם חברו, מייסד עליבאבא ג'ק מא, שקיבל כאן תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב. הטקס התקיים ערב לפני פגישתנו, וחתם ביקור עמוס צילומי סלפי, משקיעים, יזמים וראש ממשלה ישראלי אחד. "באתי להשתתף בחגיגות, להיות חלק מהאושר שלו", אומר הו על מא, המייסד של אימפריית המסחר המקוון הסינית.

איך בעצם הכרת את ג'ק מא?

"הייתי יו"ר גולדמן זאקס בסין במשך הרבה שנים, וגולדמן היתה מראשוני המשקיעים בהרבה סטארטאפים סיניים, כמו גם בחברות גדולות שבבעלות ממשלתית. בין השאר היינו המשקיעים הראשונים בעליבאבא (גולדמן השקיע בעליבאבא 3.3 מיליון דולר עוד ב־1999, אבל יצא מהחברה ב־2004). עם השנים נבנתה חברות קרובה בין ג'ק לביני. הוא יזם מבריק ביותר, ברמה עולמית, ועבורי - כאדם, כחבר - הוא בעל חזון. הוא אדם מכוון מטרה. הוא עזר לעסקים קטנים וליחידים להצליח, וזה חזון חזק מאוד: פלטפורמת המסחר המקוון יוצרת מגרש משחקים מאוזן. היא דמוקרטית. אפילו עסק קטן בבעלות משפחתית יכול לעשות עסקים כמו חברה רב־לאומית. הפלטפורמה של עליבאבא אפשרה לזה לקרות".

מא מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מנשיא אוניברסיטת תל אביב יוסף קלפטר (משמאל) והרקטור ירון עוז. "ג'ק בן אדם כיפי, שר, רוקד, מתאמן בקונג פו. מולטי־טאלנט" | צילום: עמית שעל

במשך כשנתיים ניסו אנשי אוניברסיטת תל אביב, בהובלת נשיא האוניברסיטה פרופ' יוסף קלפטר והיועצת לנשיא אורלי פרומר, להביא את מא לארץ, והו היה אחד מאנשי המפתח בהצלחת המהלך. במפגש שלו עם סטודנטים, מא דיבר על הקשיים בתחילת הדרך ("השנתיים הראשונות של עליבאבא היו אסון"), נתן שיעור בענווה ("אם למדת באוניברסיטה יוקרתית, בבקשה כבד את האנשים שלמדו בבית ספר נחשב פחות") וגם הצהיר שהמותג "ג'ק מא", היזם הנערץ, אינו ג'ק מא האמיתי. אנחנו שואלים את הו על מא האמיתי, והוא ממשיך להתלהב: "הוא בן אדם מלא להט. והוא כיפי. הוא שר, הוא רוקד, הוא מתאמן בקונג פו. הוא מולטי־טאלנט. אנחנו הסינים עצורים מאוד, אבל הוא חברותי, מתחבר מיד עם אנשים. זה מיוחד מאוד".

תעשו יחד עסקים בישראל?

"זה יהיה נהדר. העם הסיני הוא קצת כמו העם היהודי, חושב לטווח הארוך. לעליבאבא כבר יש משרד בישראל, וזה אמנם הביקור הראשון של מא כאן, אבל לדעתי הוא התרשם מאוד וזו תחילתה של מערכת יחסים. יש לי תחושה שבהינתן האסטרטגיה ארוכת הטווח של עליבאבא והחזון שלה, היא תפעל בישראל יותר ויותר ותשקיע כאן יותר ויותר".

ופרימוורה תצטרף אליה בכך?

"אנחנו מושקעים בעליבאבא".

פרד הו בישראל, בשבוע שעבר. "תל אביב מזכירה לי את שנגחאי או הונג קונג. מלאת חיים" | צילום: עמית שעל

נציג בולט של טרנספורמציה היסטורית גדולה

"אני רואה בעצמי בר־מזל", אומר הו (55). "כשהייתי נער מהפכת התרבות של מאו הסתיימה. דנג שיאו פינג חזר לשלטון, והחל ברפורמה כלכלית ובפתיחות, והתמזל מזלי להיות בן המחזור הראשון באוניברסיטה אחרי מהפכת התרבות. הייתי התלמיד הכי צעיר במחזור שלי, בן 15, והייתי עד לשינויים הכלכליים והחברתיים שעברה סין. הייתי חלק מהם, ואני בר־מזל להיות חלק מתהליך טרנספורמטיבי היסטורי — 1.3 מיליארד איש שנמלטים מעוני ונהפכים למתועשים, אורבניים, גלובליים".

זה גם הסיפור שלו. הוא נולד וגדל בכפר במחוז הונהאן עד שבגיל 15 עזב צפונה, לבייג'ינג, ולמד תואר ראשון ושני בהנדסה באוניברסיטת צ'ינגואה. משם המשיך לדוקטורט בכלכלה בהרווארד, שאחריו עבד במשך חמש שנים בוושינגטון, בקרן המטבע הבינלאומית, ואז חזר לסין. אחרי עצירה קצרה בצ'ינגואה, הפעם כמרצה, הוא הצטרף לגולדמן זאקס, וב־14 שנותיו בבנק ההשקעות התקדם לתפקיד יו"ר הבנק בסין, ונודע כ"מוריד הגשם" של גולדמן זאקס: ב־2006, במהלך פורץ דרך שבו הו שיחק תפקיד מפתח, הושקעו 2.6 מיליארד דולר בבנק הסיני ICBC, כיום הגדול בעולם, רגע לפני ההנפקה שלו.

אבל ב־2010 הו החליט לשנות כיוון. "היתה לי קריירה נהדרת בגולדמן. זה מוסד מיוחד עם תרבות מכובדת, והיתה לי תקופה נפלאה בבנק. אבל הרגשתי שכבר הייתי שם הרבה זמן. כמו ג'ק מא, רציתי לעשות משהו מעניין. חשבתי שהגיע הזמן לעשות משהו אחר, קטן יותר, זריז יותר — חברת בוטיק שתתמקד בהשקעות. זו תקופה של הזדמנויות גדולות בסין, וחברות מערביות לא בהכרח נמצאות בפוזיציה טובה יותר לנצל את ההזדמנויות האלה. אנחנו מקומיים אבל גם בינלאומיים, וזה נותן לנו את הגמישות והיתרון שנדרשים כדי לנצל הזדמנויות מעניינות".

זה הרעיון שמאחורי פרימוורה קפיטל גרופ, שלפי דיווחים בעיתונות העולמית מהקיץ האחרון, מנהלת 8 מיליארד דולר. לפי דיווח אחר, מסוף 2017, פרימוורה מגייסת כספים לקרן נוספת של 2.8 מיליארד דולר. הו מסרב להתייחס למספרים, אבל לדבריו זו "פירמת השקעות מובילה לא רק בסין אלא בכל אזור אסיה־פסיפיק".

בין השאר, הוא אומר, הקרן שלו היא "בעלת מניות משמעותית" בעליבאבא, שבה היא מושקעת "הרבה זמן". מה שכן ידוע ודווח הוא שפרימוורה השקיעה בעליבאבא ב־2012, ומאז מחיר המניה של הענקית הסינית זינק פי חמישה. הו מוסיף שפרימוורה מושקעת לא רק ישירות בעליבאבא אלא גם בשלוחות שונות שלה, ענקיות בפני עצמן, למשל ANT, זרוע התשלומים שלה; Koubei, פלטפורמת המסחר המקומי (שמאפשרת, למשל, להזמין מקום במסעדה או כרטיסי קולנוע); ו־Cainiao, זרוע הלוגיסטיקה. "עליבאבא היא תופעה ייחודית. היא לא כמו אפל או פייסבוק", הוא מסביר. "היא אקוסיסטם: סדרת חברות שכל אחת מהן היא מנהיגה לא רק במרחב שלה בסין אלא בעולם. אנט פייננשל, למשל, היא המובילה הגלובלית הבלתי מעורערת בפינטק". פרימוורה, אגב, לא רק השקיעה באנט, אלא גם איתה: ב־2016 שתי החברות נכנסו יחד לזרוע הסינית של Yum Brands, מפעילת פיצה האט ו־KFC, רגע לפני שזו הונפקה כ־YumChina. כיום הו מכהן כיו"ר דירקטוריון חברת המזון המהיר, ששווייה עומד על 14 מיליארד דולר.

הו במסיבת עיתונאים בבייג'ינג. "אנחנו בטוחים שאם פרימוורה תשקיע בהצלחה בנטפים ובאיירון סורס, נוביל אותן לרמה הבאה" | צילום: איי אף פי

פרימוורה השקיעה לא רק בעליבאבא ושלוחותיה, אלא גם בשחקניות אחרות בשוק המקוון הסיני, כגון Souche, פלטפורמה למכוניות משומשות (שגם עליבאבא עצמה היא אחת המשקיעות בה). הקרן משקיעה גם מחוץ לסין; בין השאר היא היתה שותפה בקניית יצרנית הוויטמינים האוסטרלית Vitaco, ולאחרונה רכשה רשת בתי ספר פרטיים בקליפורניה, כי חינוך באמריקה הוא מצרך מבוקש בקרב משפחות סיניות, כפי שהסביר את העסקה העיתון "צ'יינה דיילי".

בעסקה אחרת, שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, פרימוורה ניסתה לקנות את רשת המלונות הבינלאומית סטארווד, עם ענקית הביטוח Anbang ושותפים נוספים.

הכסף הסיני בחיפוש אחר השקעות בישראל

הו כבר מכיר את ישראל. הוא היה כאן גם ב־2016, כחלק ממשלחת אנשי עסקים בכירים שארגן המיליארדר ההונג־קונגי רוני צ'אן (שסייע גם הוא בהבאת ג'ק מא לישראל). "פגשנו אז את ראש הממשלה בנימין נתניהו, מנכ"לים, יזמי סטארט־אפ, אנשי הון סיכון ואקדמאים כדי לקבל תמונה של ישראל ב־360 מעלות, ולבנות מערכות יחסים עם ישראלים", הוא משחזר.

מערכות היחסים האלה כמעט התהדקו משמעותית בשנה שעברה, כשפרימוורה התמודדה על קניית נטפים וניהלה מגעים לקניית חברת האינטרנט איירון סורס בכמיליארד דולר. שתי העסקאות לא יצאו אל הפועל, אבל הו — שמדגיש שכיו"ר החברה הוא אינו נוהג להתערב במגעים לעסקה ספציפית — אומר שהסיפור עוד לא נגמר: "היה לנו עניין רציני בשתי החברות, ופיתחנו כבוד למה ששתי החברות השיגו. אנחנו בטוחים שאם נשקיע בהן בהצלחה אנחנו יכולים להוביל אותן לרמה הבאה".

כלומר הדלת להשקעה בהן עדיין פתוחה?

"למה לא? בעולם העסקים הדבר הקבוע היחידי הוא השינוי".

לפרימוורה אין משרד בישראל, אבל הו מספר ש"יש לנו הרבה שותפים שיוצרים רשת שמזינה אותנו ברעיונות — בנקי השקעות, חברות עורכי דין, יזמים, מנכ"לים. אנחנו בקשר עם כולם, ודברים יקרו".

כשאנחנו שואלים מה פרימוורה בעצם רוצה לעשות בישראל, הוא מסביר שהקרן יכולה לקחת חברות ישראליות מתחומי הטכנולוגיה והחקלאות ולעזור להן לפרוץ לשוק העולמי, בעיקר באסיה, באופן טבעי. "קצת בדומה לחברות כמו UBS או נסטלה, שהבסיס שלהן בשוויץ אבל העסקים שלהן מחוץ למדינה גדולים הרבה יותר. לדעתי זה חזון שמתאים גם לישראל". את UBS, אגב, הוא לא מזכיר במקרה: בחודש שעבר הו הצטרף לדירקטוריון של ענק הבנקאות השוויצרי.

מה לגבי משקיעים סינים אחרים שמגיעים לישראל? גם להם יש שיקולים דומים?

"אני לא יכול לדבר בשם כל המשקיעים, כי סין היא מקום גדול. אבל באופן כללי אני חושב שיש שלושה סוגי משקיעים. הראשון הוא משקיעים משכילים ומקצועיים מאוד, כמונו. אני סיני, יש לי ניסיון בינלאומי, והשאיפה היא לפעול בשיקול דעת, בכבוד. בין שעסקאות יוצאות אל הפועל או שלא, אנחנו לא רוצים להשאיר טעם רע. אנחנו רוצים לשכנע שאנחנו אמינים, שקולים, ומשקיעים לטווח ארוך. זה מי שאנחנו.

"הקטגוריה השנייה היא משקיעים אסטרטגיים, למשל עליבאבא או טנסנט (שמפעילה את אפליקציית ההודעות המיידיות Wechat ועוד) או באידו (ענקית החיפוש), חברות הטכנולוגיה הגדולות בסין. הקטגוריה השלישית מגיעה מהתעשייה המסורתית. בסין יש הרבה עושר, שנמצא למשל בידיהם של יזמי נדל"ן או בעלי מכרות פחם. עכשיו חלק מהם מגיעים לאירופה, לקנות מועדוני כדורגל, או להוליווד, לקנות אולפני קולנוע. אולי ההשקעות האלה הגיוניות, ואולי לא. רבים מהעשירים האלה לא מדברים אנגלית, בטח לא עברית, והם לא יודעים מה הם עושים. אבל יש להם כל כך הרבה כסף שהם עושים ספלאש. אלה חלק מהמשקיעים שנכנסים עכשיו לצרות באירופה ובארצות הברית. וכשהם מגיעים לישראל הם אומרים 'בואו נעשה השקעה', כסוג של הצהרה. הם לא מבינים את המדינה המארחת, את התרבות שלה, הרגולציה, החוקים, והם עלולים לעשות משהו טיפשי. אני מדבר כמובן באופן כללי על סוג המשקיע הזה".

מרכז של עליבאבא בשנגחאי. "החברה יוצרת מגרש משחקים מאוזן. היא דמוקרטית. אפילו עסק קטן יכול לעבוד כמו חברה רב־לאומית" | צילום: בלומברג

להתערב או לא להתערב בהשקעות של סינים

פריחת ההשקעות הסיניות מעבר לים הקפיצה בשנים האחרונות את הרגולטורים משני הצדדים: בסין, שממנה הכסף יוצא, ובמדינות המערב שאליהן הוא זורם. עוד נגיע למקרה הספציפי של ישראל, אבל לפני כן, הו מבקש להתבונן רגע בתמונה הרחבה של ההשקעות האלה. "סין נהפכה למשקיע גלובלי משמעותי מאוד. באופן מסורתי, המקור להשקעות גלובליות היה ארצות הברית, אירופה ויפן, אבל בשנים שמאז הטלטלה של 2008 בהרבה כלכלות מפותחות היה משבר נזילות, מחסור בהון, וכך סין עלתה כמשקיעה גלובלית. זה ניכר בעיקר בשוקי האג"ח, אבל באופן גובר גם בהשקעות ישירות בתאגידים, במיזוגים ורכישות".

בשנתיים־שלוש האחרונות, הוא מדגיש, יש נסיגה מסוימת בהשקעות הסיניות מעבר לים, בין השאר בגלל מגבלות שהטיל הממשל בבייג'ינג,

אבל לדעתו הנסיגה היא רק מגמה קצרת טווח, והכיוון ברור. "במבט לאופק של 20-10 שנה אין לי ספק שסין תהיה משקיעה בצמרת העולמית. אולי ארצות הברית תהיה מספר אחת וסין שנייה, אולי הן יהיו צוואר אל צוואר".

בתוך ריבוי ההשקעות הזה, הו — שאולי גם מעוניין למצב את עצמו כמשקיע המקצוען והשקול — שב ומדגיש את המתעשרים החדשים. "היו הרבה משקיעים לא מנוסים ופחות מתוחכמים, אותם טייקוני פחם או נדל"ן שעשו טונה של כסף בסין אבל לא יודעים שום דבר על אמריקה או אירופה או ישראל. והם כל כך מלאי ביטחון, הם חושבים שכל מה שהם ייגעו בו ייהפך לזהב. הרי היה להם כזה רקורד מדהים בסין. הם נמהרים, ויהירים, ולא מבינים שמחוץ לסין זה משחק אחר. מועדוני כדורגל באירופה ואולפני קולנוע באמריקה הם אולי רכישות נוצצות, אבל קשה מאוד לנהל אותם, והמשקיעים הסינים לא יודעים למה הם נכנסים. במקביל נכנסו למגרש הזה חברות אגרסיביות שהשאירו טעם רע. הן עשו השקעות לא נכונות. זה בלתי נמנע, זה שכר לימוד — בשנות השמונים היפנים עשו דברים דומים, כשהם הופיעו לראשונה כמשקיעים גלובליים גם הם לא ידעו מה הם עושים והיו להם לא מעט שגיאות".

המצב הזה, מסביר הו, מביא את הממשלה הסינית להגביל ואפילו למנוע עסקאות, בהתערבות מיותרת לדעתו. "בסין יש מסורת שאם הממשלה לא אוהבת את זה — בום. 'אתם חברת נדל"ן, למה אתם קונים מועדון כדורגל ספרדי? אנחנו חושבים שזה לא בסדר', והממשלה מתערבת. לדעתי זה לא עניינה של הממשלה. תנו למשקיעים לעשות טעויות. תנו להם להיכוות, והם ילמדו לקח. זה בלתי נמנע".

אבל כאמור לא רק הרגולטורים הסינים מודאגים מההשקעות שזורמות לעולם. בישראל, אנחנו מזכירים לו, כבר נרשמו כמה מקרים שבהם חברות סיניות כמו פוסון או יאנגו, וגם XIO הבריטית שמאחוריה עומדים כנראה משקיעים סינים, ניסו להשקיע בחברות ביטוח ובתי השקעה ונבלמו בידי הרגולטורים המקומיים, או שהעסקאות התמסמסו עם הזמן. הו אומר שהוא "מבין בהחלט" את החששות של הרגולטורים, אבל סבור שמדובר בעיקר בתוצאה של התנהלות בעייתית של החברות הסיניות, שלא מקפידות על שקיפות ועל תקשורת מסודרת סביב העסקאות האלה.

"כשהייתי בגולדמן תמיד ייעצתי לבכירי החברות: 'ודאו שהכנתם את שיעורי הבית שלכם. שמה שאתם הולכים לקנות, להשקיע בו, משתלב באסטרטגיה שלכם, שיש בו היגיון פיננסי עבורכם. אם זה הגיוני מבחינה אסטרטגית, ערכו בדיקת נאותות, הבינו את הרגולציה הממשלתית, הרגולציה הפיננסית, את ועדי העובדים'. וצריך גם לתקשר. לסינים יש תדמית של מי שעושים עסקים בחשאי, וזה לא טוב. הדברים צריכים להיות שקופים, ואנחנו צריכים לתקשר עם כלי התקשורת כדי שאנשים יידעו מה אנחנו מנסים לעשות. לרבים בסין אין ניסיון בזה. כך שאני לא מכיר את העסקאות שדיברתם עליהן, אבל יכול להיות שההתנגדות של הרגולטורים היא תוצאה של היעדר תקשורת. ואז הם אכן יכולים לשאול, למשל: 'אתם יזמי נדל"ן בשנגחאי, למה אתם רוצים לקנות כאן חברת ביטוח?'".

לפעמים נראה שהבעיה היא יותר מסתם היעדר תקשורת. אנחנו שואלים את הו לגבי גואו גואנגצ'אנג, יו"ר פוסון הסינית, שמעצרו בנסיבות לא ברורות ב־2015 הוא שסתם כנראה את הגולל על האפשרות שפוסון תקבל אישור ישראלי לקנות את חברת הביטוח הפניקס. גם כאן הו מעדיף לא להתייחס למקרה ספציפי, אבל מגלה הבנה לשיקולים העקרוניים של הרגולטור המקומי. "יושרה אישית, מוניטין, רקורד טוב - אילו הייתי ישראלי אלה דברים שהייתי בוחן. הייתי בודק אם האנשים שבאים להשקיע בארץ שלי, במיוחד במגזר הפיננסי, נהנים ממוניטין טובים ואין להם רקורד מוכתם. אני לא מכיר את העסקה הספציפית ואני רק מנחש, אבל באופן כללי, בכל השקעה, אם אתה מנכ"ל ואני בא להשקיע בך — אתה תבקש מעורך הדין שלך לעשות עליי ועל החברה שלי בדיקת נאותות, לוודא שאנחנו בעלי מוניטין טובים ושניתן לתת בנו אמון".

דונלד טראמפ. "בבחירות קל להאשים את הזרים, שיכולים להיות הקנדים, המקסיקנים, הסינים, היפנים או הגרמנים" | צילום: רויטרס

המפלגה הקומוניסטית בכלל קפיטליסטית

כשאנחנו מבקשים מהו לספר קצת על עצמו, הוא מדבר על עניין רב שנים בהיסטוריה יהודית, ומתוודה שהוא כותב שירה. הוא גם חובב טניס ופינג פונג, ובעיקר טיולים, "אוהב את הטבע הפראי". התשוקה שלו לטבע, הוא מספר, היא עוד אחד מהדברים שמחברים בינו לבין מא, ושניהם פעילים לשימורו.

"עבורי, העבודה עם ג'ק היא לא רק לביזנס, אלא גם לשימור ולתוכניות לטובת הציבור. סין צמחה כל כך מהר ב־40 השנה האחרונות. נהפכנו ליבואן האנרגיה הגדול בעולם, אבל גם לפולט הפחמן הגדול ביותר. יש זיהום אוויר, זיהום מים. ג'ק ואני דיברנו על זה, שנינו חשים אחריות למצב, ושנינו הצלחנו, ושאלנו את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לאחרים, כולל שימור הסביבה. לכן עבדנו יחד כדי להביא את Nature Conservacy (ארגון ללא מטרות רווח הפועל למען הסביבה) מארצות הברית לסין. במסגרת הארגון אנחנו עושים תוכניות שימור, למשל להגנה על שטחי המרעה במונגוליה הפנימית או על נהר היאנגצה, ובנינו את הפארק הלאומי הראשון בסין (Potatso). והפעילות הזאת לא מתרחשת רק בסין. אני יו"ר המועצה האסיה־פסיפית של Nature Conservacy, ויש לנו תוכניות באינדונזיה, מיאנמר, ניו זילנד, אוסטרליה. עכשיו אנחנו מגייסים כספים כדי לסייע לאפריקה".

בפעילות הזאת יש גם ממד של גאווה לאומית, או אזורית. "ככל שאנחנו מצליחים יותר יש לנו יותר משאבים, וזה גם הרעיון שמאחורי יוזמת 'חגורה אחת, דרך אחת' (תוכנית פיתוח שבמרכזה דרך המשי החדשה שסין מקימה, ושתחבר בין המדינה לאירופה ואפריקה ברשת אדירה של אוטוסטרדות ומסילות רכבת). אחרי מלחמת העולם השנייה ארצות הברית היתה הכלכלה המצליחה היחידה, שאר העולם היה עיי חורבות, אז היא הפגינה מנהיגות. עכשיו אולי גם סין יכולה — לא לתפוס את מקומה של ארצות הברית, אלא להוסיף למה שארצות הברית עושה. כי האמת היא שאימתנית ככל שתהיה, ארצות הברית לא יכולה לפתור את כל הבעיות. זו המציאות".

בנקודה הזאת אנחנו שואלים את הו על יחסי ארצות הברית וסין כיום, תחת מכסי המגן שעליהם הכריז הנשיא טראמפ והאיום שלו להוסיף עוד. "זה רגע הפכפך מאוד, לא צפוי, ויש הרבה אי־ודאות, כך שאני מודאג מאוד. לדינמיקה הזאת של 'אני מטיל מכסים של 50 מיליארד, ואתה מטיל 50 מיליארד, ואז אני מאה ואתה מאה' יש פוטנצאל לחיכוך גובר, שיכול לצאת משליטה ולהיהפך למלחמת סחר. הנשיא דונלד טראמפ צייץ שמלחמת סחר היא דבר נחמד שקל לנצח בו; אני חושב שהוא טועה. מלחמת סחר היא דבר רע שאף אחד לא ינצח בו, זה lose-lose. אף מדינה בהיסטוריה לא הרוויחה ממלחמת סחר. את הדוגמה הטובה ביותר ראינו בשנים 1930-1929, כשארצות הברית הטילה מכסים שהובילו את העולם לשפל הגדול. כשמסתכלים על 2009-2008, שנות המשבר הפיננסי, למה העולם היה בר־מזל ולא נקלע לשפל? כי מנהיגי מדינות הג'י־20 התכנסו בוושינגטון וסיכמו על כך שכולם יימנעו מפרוטקציוניזם (מדיניות של חסמי סחר שנועדו להגן על הכלכלה המקומית), והסחר נותר חופשי. כיום הכלכלה העולמית במצב טוב מאוד — אמריקה במצב טוב, אירופה במצב טוב, סין במצב טוב. אבל משום שהבנקים המרכזיים מעלים ריבית השווקים נהפכו לעצבניים יותר. ובמצב כזה, אם ארצות הברית וסין יפתחו במלחמת סחר אני חושב שהשווקים ייפלו ממש, ביטחון המשקיעים והעסקים ייפגע, ואנחנו עשויים לחזור למיתון. זה סיכון אמיתי. ולכן אני מודאג".

אפשר להימנע ממלחמת סחר?

"כמובן. צריך לקחת צעד אחורה. שר האוצר האמריקאי סטיבן מנושין, שהיה קולגה שלי בגולדמן זאקס, הגיע לסין עם משלחת בכירים אמריקאים. בעניינים כאלה צריך לשבת סביב שולחן המשא ומתן ולהידבר. איומים לא יכולים לפתור בעיות. סין היא כיום שותפת הסחר הגדולה ביותר של ארצות הברית, היא עברה את קנדה. זו מערכת יחסים של תלות הדדית, וכאשר טראמפ הכריז בחודש שעבר על מכסים של 50 מיליארד דולר הוא פגע בייצור האמריקאי, בקמעונאים ובעובדי הצווארון הכחול, שהם בסיס התמיכה שלו", כי המכסים מייקרים מוצרים וגם חומרי גלם לתעשייה האמריקאית. "יש לזה עלות. אני מקווה ששתי המדינות יבינו כמה מוטל על כף המאזניים, ושנוכל להימנע ממלחמת סחר".

אתה מבין את הרקע שהוביל לצעדים האלה?

"העלייה של סין היתה רווח נטו לכלכלת העולם, אבל היא גם יכולה להיות מאיימת. הכלכלה האמריקאית במצב טוב, היא בסדר גמור — השווקים חזקים, יש תעסוקה מלאה. אז למה יש כל כך הרבה זעם? כי רוב האמריקאים אמנם הרוויחו, אבל במרכז ארצות הברית, באוהיו או מישיגן, יש תעשיות שלא כל כך מצליחות, ערים שמצבן לא טוב, אנשים שפוטרו מעבודות ייצור, משרות צווארון כחול, והם חושבים שזו אשמת סין. למעשה, זו אשמת הטכנולוגיה, ובעיקר האוטומציה. זו לא אשמת הסחר. אבל בקמפיין בחירות קל להאשים את הזרים, כשעיר לעזאזל. אלה יכולים להיות הקנדים, או המקסיקנים, הסינים, היפנים או הגרמנים. מעבר לכך, כמובן, בסין השיטה שונה: זו לא דמוקרטיה אלא מדינה של מפלגה אחת, וזה הופך אותה למאיימת, גם אם המפלגה האחת קפיטליסטית מאוד. השם 'קומוניסטית' הוא רק שם, כל מה שהם עושים הוא קפיטליסטי.

"אני גלובליסט. אני מכיר את סין ואת אמריקה", ממשיך הו, וכשאנחנו מעירים לו שגלובליסט נהפכה למילת גנאי בארצות הברית הוא משיב: "אני חושב שזו טעות. ארצות הברית היא המרוויחה הגדולה ביותר מהגלובליזציה. כל המערכת תוכננה בידי האמריקאים: קרן המטבע, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי. אז עכשיו לפעול באופן חד־צדדי, להגיד 'אני קודם'... הפופוליזם והחד־צדדיות מפתים מאוד, אבל בטווח הארוך הם יזיקו לארצות הברית".