רומנים זועמים ורגליים שבורות, או: כך הומצא תרמיל הסילון

שלום, כאן הקברניט; דמיינו לכם צבא שפרוס בשדה במהלך מלחמה. הכוחות ערוכים ומוכנים לקראת האויב, שנמצא בדרכו. הרובים דרוכים, הטנקים בעמדות האש, תזמורת הקרב מוכנה לנגן. לפתע, צוללים אליו אלפי לוחמי אויב מן השמיים. לא טייסים, כי אם חי"רניקים מעופפים, כשתרמילי ריחוף על גבם.

קשה לדמיין את האימה והקטל שיתחוללו שם. לפחות, אם לא יצא לכם לשחק בכמה ממשחקי "מלחמת הכוכבים". אבל התיאור הזה, בדיוני ככל שיישמע, כמעט הפך למציאות; תרמיל הסילון הוא המצאה אמיתית. והנה קטע: הוא הומצא עוד לפני המיקרוגל.

ב-1919 תכנן המדען הרוסי אלכסנדר אנדרייב רקטה מיוחדת מבוססת חמצן ומתאן, אותה אפשר לקשור לאדם ולטוס באוויר. הוא רשם על כך פטנט, אך לא ידוע אם בנה וניסה את ההמצאה שלו. ככל הנראה שלא, משום שהרקטות היו בלתי אמינות להפליא בימים ההם ואף עיתון ברוסיה לא כלל את הכותרת "התפוצץ מדען שקשר לעצמו רקטה".

בעבר סברו כמה היסטוריונים שהנאצים ניסו ואף הצליחו לפתח תרמיל ריחוף שכזה, שהתבסס על מנוע רקטי ונקרא הימלשטורמר; כנראה שהם אכן רצו לפתח דבר כזה, ואולי גם ניסו - אך לא השלימו את הפיתוח מעולם ואין הוכחה שאי פעם התקיים (למרות שניאו-נאצים טוענים עד היום שבוודאי ובוודאי שהיו להיטלר חיילים מעופפים, הם פשוט לא אהבו להצטלם ומפתחי תרמילי הריחוף שלהם כנראה לא אהבו לשמור שרטוטים). 

לאחר מלחמת העולם השנייה, כשנחשף העולם למהפכת מנוע הסילון, החלו סופרי מדע בדיוני להפליג בדמיונם ולכתוב על עתיד פנטסטי, בו חגורות סילון ותרמילי סילון משנעים אנשים ממקום למקום. והסיפורים הללו שלהבו את הסקטור המדעי; ב-1956 הודיע המהנדס הרומני ג'סטין קאפרא שהמציא תרמיל סילון. הפיתוח שלו היה כה דרמטי, שהוא מיהר לספר עליו לגורמים בשגרירות ארצות הברית. שלטונות רומניה, שהשתייכו לצד הקומוניסטי של המחנה, לא אהבו את העניין ומר קאפרא הושם בקלבוש.

ב-1960 רשמה חברת בל האמריקאית פטנט דומה לשל המהנדס הרומני, מה שמאוד הכעיס אותו; קאפרא טען שהאמריקאים גנבו לו את הפיתוח, למרות שהקהילה המדעית סבורה שההמצאה שלו מעולם לא טסה. קאפרא טען עד יום מותו שהצליח להטיס את התרמיל הסילוני, אם כי מעולם לא סיפר מתי, היכן, לאיזה גובה, לכמה זמן ומי ראה אותו. עד היום, רק ברומניה מאמינים שקאפרא הוא-הוא איש הטיל המקורי.

ב-1958 פיתחו שני מהנדסים מחברת ת'יוקול, חגורת סילון מבוססת חנקן דחוס; שני מפלטים פלטו אותו, מה שאיפשר ריחוף קצרצר בגובה של כ-7 מ'. הרעיון היה נחמד, אבל הביצוע בעייתי; כמה וכמה נסיינים שברו את רגליהם, באדיבותו של כוח המשיכה.

חברת בל, בניגוד לרומני הזועם, דווקא עשתה משהו עם ההמצאה שלה. אחרי כמה נסיונות כושלים עם רקטות ועוד קצת רגליים שבורות, הצליחה לפתח תרמיל עם מנוע רקטה חלש. הוא הודגם בפני צבא ארצות הברית ב-1961 והיה מרשים מאוד: בעזרתו, ניתן היה לטוס בגובה של כמה מטרים במהירות של כ-45 קמ"ש במשך כמה דקות. גם זה לא היה פיתוח מושלם: הוא היה כבד, עמוס באגים ולא אמין. לא קל לשלוט בו, וגם במקרה זה נשברו הרבה מאוד רגליים.

הדור הבא של ההמצאה אמור היה לאפשר טיסה של 25 דקות הודות למנוע סילון בתצורת טורבו מניפה, שהיא חסכונית בדלק. עניין החיסכון קריטי פה: ככל שהמנוע צריך יותר דלק, כך יהיה התרמיל כבד יותר ויצטרך מנוע חזק יותר כדי להתרומם - שבתורו, צורך יותר דלק. הפעם, היתה המערכת אפילו כבדה יותר; נסיינים שברו גם את הרגליים וגם את האגן. אבל לחברת בל נמאס (תרם לעניין מותו של וונדל מור, המהנדס שהוביל את הפרויקט) והפיתוחים - גרסת הרקטה וגרסת הסילון - נמכרו לחברת וויליאמס ב-1969.

מאז, נטשו צבאות העולם את הרעיון של חי"רניקים מעופפים. מדוע ויתרו על הפנטזיה הזו? ובכן, מספרים שפעם אחת העבירו אנשי חברת המסוקים הילר מצגת לקצינים בכירים בצבא ארה"ב, בניסיון למכור להם מין פלטפורמה מעופפת לחי"רניקים. היא היתה פשוטה בהרבה מחגורות הסילון למיניהן ויכלה לשאת שני אנשים, מטיס ורובאי.

ואז, אומרות האגדות, הרים אחד הגנרלים את ידו ושאל: "רגע, אבל לא יראו אותם מגיעים מרחוק"? ודממה השתררה באולם. אותו גנרל המשיך להקשות: "ואם רואים אותם מרחוק, יהיה קל לפגוע בהם, לא"? והדממה הכפילה את חרישותה.

כך ויתר המגזר הצבאי על החיילים המעופפים. בנוסף, ההתקדמות בביצועיו ובשרידותו של מסוק תובלת הסער לדגמיו סיפקה פיתרון פשוט שלא שובר רגליים לאנשים. תרמיל הריחוף הצבאי נכשל משום שהיה מבוי סתום: לא ניתן היה למזער את המנוע מספיק ובמקביל, להגדיל מהותית את תפוקתו ולייעל את צריכת הדלק שלו.

אבל לא כאן נגמר סיפורה של ההמצאה הזאת. לחברת וויליאמס היה תרמיל סילון שאף אחד לא רצה, אך היא ראתה בו משהו אחר לגמרי: את מנוע הסילון הכי קטן וחסכוני בעולם. מה כבר אפשר לעשות עם דבר כזה? לשים אותו בתוך טיל, כמובן! מנוע כזה מאפשר טיסה סילונית תת-קולית, לטווחים מאוד, מאוד ארוכים. ב-1974 לקחה חברת בואינג את המנוע של וויליאמס ושמה אותו בטיל בשם AGM 86, טיל שיוט שהיה כה קטן, שמפציצים יכלו לשאת רבים ממנו, במקום רק שניים מדגמי הטילים שקדמו לו. חברת ג'נרל דיינמיקס אהבה את הרעיון ושמה את אותו המנוע בטיל דומה, שמתאים לשיגור מספינות; היא קראה לו טומהוק.

עד היום משרת הטיל הזה, שיכול לשאת ראשי נפץ מגוונים לטווח של 2,500 ק"מ. אבל המגזר האזרחי לא מיהר לוותר על תרמיל הסילון של בל: כמה יחידות של הגרסה הרקטית הסתובבו בין מספר חברות והחלו לככב בסרטים - למשל, "כדור הרעם" מסדרת ג'יימס בונד.

הן גם שימשו במפגנים אוויריים במשחקי פוטבול ואף השתתפו בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס. היו טייסים מעטים שצברו מיומנות בהטסת התרמיל - והם התפרסמו כפעלולנים נועזים. אחרים התפרסמו פחות, לאחר ששברו את הרגליים ועברו לפעלולים אחרים (או לעבודה בה לא צריך ללבוש רקטות).

בשנים האחרונות, חווה תרמיל הסילון רנסנס: חברת Jetpack International פיתחה דגם מודרני שעולה 200 אלף דולר והממציא איב רוסי אף השתמש בעיצוב מכונף כדי לטוס לצד מטוס נוסעים.

האם יהפוך התרמיל הסילוני לכלי תחבורה, כפי שחזו סופרי המד"ב? בשלב זה. סביר להניח שיהיה זה רק צעצוע יקר ומסוכן למיליונרים, בפרט כאלה שלא חוששים לשבור את הרגליים.

גוגל בחנה תרמילי סילון ב-2014, במסגרת פעילות מעבדות X שלה, ופסקה כי אינם פרקטיים ויעילים דיים כדי לשמש כאמצעי תחבורה. בשורה התחתונה, דווקא טוב שלא הבשיל הפיתוח: בטוח, יעיל ונוח יותר לשבת בתוך מטוס, מאשר לקחת אותו על הגב.