מפינצ'וס ועד הגוגנהיים: 10 ימים בארץ הבאסקים

כישראלים ידועי טרור ומלחמות, האסוציאציה הראשונה שעולה במוחנו כששומעים את המילה באסקים, היא טרור. ואכן ממש עד לאחרונה, המחתרת הבאסקית (ה- ETA, ראשי תיבות של "ארץ הבסקים וחופש"), פעלה במטרה להקים אוטונומיה בצפון ספרד וגבתה את חייהם של כ-830 בני אדם. והנה, ב-3 במאי השנה הפסיק הארגון להתקיים רשמית. מתברר, כי לפעילות המחתרת התנגדו רוב הבאסקים ועכשיו הם נושמים לרווחה אחרי שזכו באוטונומיה בדרכי שלום. ישנו גם מיעוט באסקי היושב בצרפת.

לא ידענו מראש על האירוע ההיסטורי המתקרב, אבל חבל הבאסקים עורר מזמן את סקרנותנו והכרנו מעט מההיסטוריה שלו, בעיקר בזכות יצירתו המונומנטלית של פיקאסו (על כך – בהמשך) ולכן יצאנו לבקר בו. לאכזבתנו איש לא שמע שם על השיר "ירושלים של זהב" (שמקור הלחן שלו הוא שיר עם באסקי ששמו "Pello Joxepe". נעמי שמר הודתה בסמוך למותה כי הושפעה משיר זה. ראו הפארודיה בנושא ב"יהודים באים"). בהמשך המשכנו לאורך האוקיינוס האטלנטי למערב ספרד, כשאנו עוברים בין המחוזות השונים של צפון ספרד. בסה"כ טיילנו ברכב במשך 10 ימים. כל לילה התאכסנו במקום אחד (פנסיון, מלונות וצימר) וזו היתה חוויה מגוונת וממולצת.

נחתנו במדריד ונסענו כ-5 שעות לתחנה הראשונה - העיר סן סבסטיאן, או דוֹנוֹסטיה (Donostia) בבאסקית. היא שוכנת במפרץ ביסקאיה, בצפונו של האוקיינוס האטלנטי, ולה נמל קטן וחוף ים בין שני הרים, ובכניסה למפרץ יש אי בשם סנטה קלרה. טיילת נהדרת בצורת חצי עיגול מלווה את המפרץ. בעיר עובר הנהר אורומאה (Urumea), נהר רחב ומעליו גשרים.

 

בעיר יש רובע עתיק שהוא כיום מוקד של בילוי וקניות. אחד החלקים המעניינים בו הוא שוק "לה ברטקסה"(La Brexta) שבו שני מבנים – אחד של פירות וירקות והשני כמובן דוכני דגים ופירות ים. באחת מפינותיו של המבנה הישן של השוק, הוצב על הקיר ציור מקסים של אישה מוכרת סרדינים. זו הנצחה לגברת אנדריסה פורטוגל (Andrisa Portugal) שעמדה באותה פינה במשך עשרות שנים ומכרה את מרכולתה. היא הלכה לעולמה ב-2012 בגיל 97.

ברובע העתיק נמצאת "כיכר החוקה", שבעבר שימשה זירת למלחמות שוורים, וכיום היא מוקפת במסעדות ובבתי קפה. על המרפסות בבניינים המקיפים את הכיכר נשארו מספרי המרפסות שבהן ישבו התושבים וצפו במלחמות השוורים. בסן סבסטיאן מתקיים כל שנה פסטיבל סרטים בינלאומי.

כדי לראות באמת את יופייה של העיר חובה לעלות להר איגלדו שצופה על העיר ממערב. הנוף שנשקף מפסגתו עוצר נשימה. אל תחתית ההר ניתן להגיע באוטובוס ציבורי. שם תעלו ב"פוניקולר", רכבת הרים עתיקה שהוקמה בשנת 1921, נמשכת על ידי כבל תחתי במעלה התלול ואשר תביא אתכם אל קצה ההר, לתצפית נפלאה על העיר והמפרץ.

ובצד הקולינארי - בחבל הבאסקים קוראים לטאפאס "פינצ'וס" (Pinchos) והם צבעוניים, מגוונים ויצירתיים ומאוד מאוד טעימים. באסקי אחד שפגשנו ברחוב וגם דיבר אנגלית טובה הגדיר לנו את הכלל הבא: "אל תיכנסו לבר פינצו'ס שבו אינכם יכולים לבחור בעצמכם מהמבחר".

יום וחצי הקדשנו לסן סבסטיאן היפה והנעימה. משם נסענו לעיירת דייגים קטנה בשם הוֹנְדָרִיבְּיָה (Hondarribia) בבאסקית, בספרדית היא נקראת פואנטרביה (Fuenterrabia). לכל יישובי הבאסקים יש שני שמות - אחד בבאסקית והשני בספרדית.

במפלס התחתון של העיר, שוכן הרובע העתיק של העיירה שבו התגוררו דייגים. כמה רחובות של בתים קטנים של בני שתי קומות, צבעוניים מאוד שנראים כמו לקוחים מעיירה עתיקה בצרפת. הם עדיין משמשים למגורים אבל בחלק מהקומות הראשונות יש חנויות חמודות. מעל רובע הדייגים נבנו שכונות חדשות ובין שני חלקי העיר יש פער גבהים גדול. איך פתרו פרנסי העיר את הבעיה? הקימו מערכת של מדרגות נעות. איזה פתרון ידידותי. זו בהחלט היתה הפתעה נעימה למצוא אותן בעיר עתיקה.

 

בילינו שעתיים בעיר ומשם נסענו לעיירה זומאיה (Zumaia) וטיפסנו למצוק שמעל חוף Itzurun. המראה הנשקף עוצר נשימה - צוקים ענקיים, מצוקים אנכיים וקירות גיר המגיעים ל-150 מטרים. אלה תופעות גיאולוגיות הנקראות "פליש" (flysch) רצף של שכבות סלע הנגרמות משחיקת הים לאורך השנים. בחוף הזה צולמו סצנות מהסדרה משחקי הכס עונה שביעית. הלכנו לאורך המצוק הגבוה והתלול כשרוח קרה מלווה אותנו.

הנופים בדרך עוצרי נשימה - הרי הפירנאים גבוהים ומיוערים, משובצים בעיירות קטנות ציוריות או כבישים צרים (אבל טובים) לאורך האוקינוס האטלנטי.

בלילה לנו ב"צימר" בכפר קטן לא הרחק מהעיר גרניקה, עדיין חבל הבסקים ואני מדגיש זאת משום שהבנייה באזור זה דומה מאוד לזו בצרפת או שוויץ. בקירות הבתים משולבות קורות חיצונות שיוצרות מעין מסגרת. מאוד שונה מהאדריכלות הספרדית שנמצא בהמשך הדרך.

ביקור בעיר גֶרְנִיקָה (בבסקית: Gernika, בספרדית: Guernica) הוא חובה למי שרוצה לכבד את הבאסקים. בעיר שוכן הפרלמנט של מחוז ביסקאיה (Bizkaia), בעוד העיר בילבאו (אליה נגיע מאוחר יותר), היא מקום מושבה של ה"ממשלה" הבאסקית.

במשך מאות בשנים נפגשו חברי אסיפת העם תחת עץ אלון הקרוי "העץ של גרניקה" שסימל את החירויות המסורתיות של העם הבאסקי. העצים הוחלפו בעצים חדשים שוב ושוב. שריד אחד מוצב במבנה מיוחד ליד בניין הפרלמנט ולצידו העץ האחרון שניטע במקום ב-2004.

גרניקה היתה המרכז הפוליטי של הבאסקים שנרדפו בידי שליט ספרד הדיקטטור פרנקו. במהלך מלחמת האזרחים פרנקו חבר לגרמנים וב-26 באפריל 1937 הופצצה גרניקה מהאוויר בידי חילות האוויר של גרמניה ואיטליה. ההפצצה הרסה את העיר כמעט לחלוטין ומאות אנשים (לפי תיעוד באסקי כ-1,600) נהרגו ואלפים נוספים נפצעו. לזכר האירוע הטראומטי הצייר פאבלו פיקאסו יצר את היצירה המפורסמת "גרניקה" הנמצאת במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד. העתק שלה מצוי כמוזאיקה בעיר גרניקה ליד בניין בית המשפט. עותק נוסף מוצג על קיר בבניין האו"ם בניו יורק בכניסה לחדר מועצת הביטחון. כשפיקאסו שהה בפריז במהלך מלחמת העולם השנייה נכנסו לסטודיו שלו חיילים גרמנים וראו תצלום של היצירה. אחד מהם הצביע עליה ושאל את האמן: "אתה עשית את זה?". פיקאסו השיב: "לא, אתם עשיתם את זה". אמירה חדה ונכונה!

אתר נוסף שכדאי לבקר בו הוא מוזיאון השלום של גרניקה (Museo de la Paz), לא הרחק מבניין האסיפה במיקום מרכזי מאוד בעיר, בפלאזה דה לוס פוארוס (Plaza de losFueros) מול בית העירייה. הוא עוסק בהפצצה על העיר תוך שימוש באמצעים מודרניים, סרטי וידאו ועוד, אבל גם בנושא השלום בעולם. יש בו גם תערוכות מתחלפות.

מהעיר גרניקה לעיר הבירה של חבל הבאסקים בילבאו, נסיעה של כשעה. מדובר בעיר הגדולה ביותר של חבל הבאסקים בספרד. היא מוגדרת כעיר תעשייתית ובעבר התלווה לשמה גם התואר הלא מחמיא "מכוערת". התואר כבר לא מתאים לעיר המודרנית. אנחנו התרכזנו באזור מוזיאון גוגנהיים, שהפך בעצם לסיבה העיקרית לביקור של תיירים בעיר. אזור המוזיאון מטופח מאוד, עם הרבה פסלים סביבתיים. הוא שוכן על גדות נהר Nervión בעיר התחתית של העיר.

המוזיאון הוקם לפני יותר מ-20 שנה בעיצובו של הארכיטקט האמריקאי פרנק גרי, ומאז הפך לאייקון אדריכלי בינלאומי.

הבניין, המחופה בעיקר באריחי טיטניום בעלי סידור על פי מערך של קשקשי דג, תוכנן כך שיזכיר בצורתו ספינה, המשקף את מיקומו בעיר נמל. כל הגלריות מוארות על ידי אור טבעי.

סביב המוזיאון עומדים פסלים של אמנים מודרנים, הכלבלב מהפרחים והבלונים של ג'ף קונס. מבקרי אמנות רבים טוענים כי הוא גונב את ההצגה מיצירות האמנות המוצגות בתוך המבנה. ואכן הביקור במוזיאון הוא קודם כל התבוננות באדריכלות המיוחדת שלו בין 3 הקומות. בקומת הקרקע מוצג המיצג "the matter of time" (עניין הזמן) של האמן ריצ'רד סרה (Richard Serra) האמריקאי. בתצוגה פסלי פלדה אליפטיים עשויים כספירלה וגם לוחות ניצבים כך שהקהל יכול לזרום בתוכם ולצאת עם סחרחורת. הפריסה של העבודות לאורך הגלריה יוצרת מסדרונות עם פרופורציות שונות, בלתי צפויות תמיד (רחב, צר, ארוך, דחוס, גבוה, נמוך). בקיצור חוויה מפתיעה. התצוגה הקבועה בקומה השלישית כוללת עבודות של אמנים מובילים מכל העולם בארבעים השנים האחרונות.

למחרת קמנו למזג אוויר ערפילי. תכננו לנסוע לרכבל בשמורה, אבל משנודע לנו שהוא נסגר לצורך שיפוצים עקב השלג הכבד שירד בחורף, החלטנו לנסוע לאגמים בשמורת הטבע ליד העיירה קובאדונגה (Montana de Covadonga). מדובר בטיפוס בהר שבמהלכו עוברים ליד בזיליקת נואסטרה סניורה דה לאס בטאייאס (Nuestra Señora de las Batallas) המרשימה שהוקמה בין השנים 1901-1887.

לאטרקציה העיקרית באזור אפשר להגיע רק אחרי נסיעה של 12 ק"מ תלולה מאוד, צרה ומפותלת במעלה ההר לשני אגמים הרריים - אגם אנול (Lago Enol) ואגם ארסינה (Lago Ercina). לאכזבתנו הערפל שכיסה את ההר לא איפשר לנו לראות יותר מ-20 ס"מ לפנינו. נאלצנו להסתפק בתמונות באינטרנט של האגמים.

היעד הבא היה העיר אוביידו (Oviedo), שהיא עיר הבירה של מחוז אסטוריאס (Principado de Asturias) ) בצפון ספרד. זו עיר עתיקה שראשיתה במאה העשירית. כיום עיר גדולה ובה מבנים היסטוריים שרבים מהם הוכרזו כמורשת עולמית ע"י אונסק"ו, ביניהם כנסיות סנטה מריה וסאן מיגל. החלק המודרני והמדרחוב של העיר משובצים הרבה פסלים, ביניהם גם פסלו של וודי אלן שהוצב כמחווה של העיר על סרטו "Vicky Cristina Barcelona" מ-2008 שחלקו הוסרט בעיר. השנה התקיימה בעיר הפגנה של ארגוני נשים שדרשו להסיר את הפסל לאחר האשמותיה של בתו המאומצת, דילן פארו, כי פגע בה מינית ב-1992, כשהיתה בת 7. המחאה היא חלק מקמפיין #MeToo.

לרגלי הפסל יש ציטוט של אלן שבו הוא מסביר מדוע הוא אוהב את אוביידו: "היא עיר טעימה, אקזוטית, יפה, נקייה, מקסימה, רגועה והיא נוחה להולכי רגל". "...a delicious, exotic, beautiful, clean, lovely, tranquil and pedestrianized" city).

פסל נוסף ומסקרן נמצא ב-Plaza de Porlier ליד הקתדרלה ונקרא "El Regreso de Williams B. Arrensberg", שייצר הפסל Eduardo Úrculo. הפסל הוא של אדם עומד עם מעיל גשם על כתפיו, מוקף בתיקים ,מזוודות וגם מטרייה. מתברר שאיש אינו יודע מי האיש והאמן סירב למסור פרטים, לכן כל ניחוש מתקבל.

העיר לה קוֹרוּנְיָה (בגליסית A Coruña בספרדית La Coruña) היתה התחנה הבאה. עיר הנמל ממוקמת על חצי אי בצורת האות T שהחיבור בינו ליבשה צר ונגרם על ידי סחף של חול. זו עיר עתיקה ושריד לה הוא מגדל הרקולס מתקופת הרומאים (ששוקם) שניצב בראש צוק ושימש מגדלור. עיקר החוויה בשהייה בעיר היא טיול לאורך החוף האוקיינוס האטלנטי ביום וגם בלילה. באזור המגדלור יש הרבה פסלים סביבתיים שנטועים על החוף ומוקפים צמחי בר וביניהם ספסלים שעליהם ניתן לשבת ולהשקיף על האוקיינוס.

אין טיול לצפון מערב ספרד שאינו כולל את העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) בירת מחוז גליסיה (Galicia) . זו העיר המתויירת ביותר בצפון המדינה ומהווה מוקד עלייה לרגל, בשל האמונה כי שרידיו של אחד מבין 12 שליחיו של ישו, יעקב בן זבדי, הובאו לעיר הזו, למקום שבו הוקמה, לאחר מכן, הקתדרלה המפורסמת של העיר. הקתדרלה מרשימה במיוחד והדבר הכי בולט הוא המספר העצום של המבקרים, בהם הצליינים ועולי הרגל, שעומדים שעה ארוכה בתור כדי לנשק את הצדף המוזהב שנמצא בגבו של ישו שעל המזבח ומקווים שיביא להם מזל. הצדף מככב כמעט בכל המזכרות בעיר. הגענו לעיר בדיוק בחג ה-Ascension שבו על פי האמונה הנוצרית עלה גופו הגשמי של ישו לשמיים, מה שאמר שכל החנויות, מלבד מסעדות וחנויות מזכרות, היו סגורות ואלפי מבלים הציפו את הרחובות.

בשנת 1985 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ובשנת 2000 היתה עיר התרבות האירופית. אגב, עלילת הספר חסד ספרדי של א. ב. יהושע מתרחשת ברובה בעיר, כאשר גיבור הספר, הקולנוען יאיר מוזס, מגיע לביקור ברטרוספקטיבה לסרטיו אשר נערכת לכבודו בעיר.

שתי חוויות נוספות חווינו בסנטיאגו דה קומפוסטלה: לינה במלון שהיה בעבר בית חולים, וארוחת ערב במסעדה עממית שכל הסועדים בה היו מקומיים. המלון, Pousadas de Compostela Hotel Virxe da Cerca, נבנה במקור  ב-1499 כבית חולים עבור עולי הרגל. סגנון הארכיטקטורה ידוע בשם Plateresque (סגנון  אופייני לספרד של תחילת הרנסנס) עם השפעות גותיות בעיקר בחזיתו. המבנה עבר שימור מוקפד עם תשומת לב לכל פרט. כל חדר שונה ממשנהו, אבל רוב הקירות הם קירות אבן חשופה כפי שהיה במקור. במבנה פינות ישיבה רבות ובהן הרבה יצירות אמנות (חלקן למכירה) וריהוט עתיק. חדר האוכל הוא במבנה נפרד בחצר. באתר המלון מספרים כי מדובר באחד מבתי המלון העתיקים ביותר בעולם.

המסעדה העממית בעיר העתיקה של סנטיאגו דה קומפוסטלה היתה כאמור חוויה מיוחדת. המסעדה היתה מלאה רק במקומיים, בעוד שבחוץ ישבו גם תיירים. כמו שמצאנו ברבות מהמסעדות במהלך הטיול, יש תפריט עסקי של 3 מנות שמוגש לאורך כל שעות היום וכמובן בספרדית. למרות שהעיר מושכת אליה אלפי תיירים בחודש, מעטים מהמלצרים הם דוברי אנגלית (כמו גם לאורך כל הטיול – כמעט לא נתקלנו בדוברי אנגלית). זוגתי יודעת קצת ספרדית והיא היתה המתרגמת, כולל בהזמנת המנות. לדוגמה: מנה ראשונה פאייה עם פירות ים, עוף בגריל וקינוח וכל זאת בכ-10 יורו.

התבוננתי בבעלי המקום. אנשים בשנות ה-60 לחייהם. הבעל היה אחראי על המשקאות והאישה הנמרצת, התרוצצה בין המטבח שבו הכינה את האוכל לבין שירות הסועדים, כולל פינוי הכלים וכו'. ממש כמו הארנב של אנרג'ייזר. למרות העומס הבעלים והמלצרים מחייכים כל הזמן. אגב, את המפות על השולחנות פשוט הופכים צד בכל פעם שמגיע סועד חדש.

 

 

העיר סלמנקה (Salamanca) שהיתה התחנה האחרונה שלנו, נמצאת בחבל קסטיליה ולאון, בקרבת הגבול עם פורטוגל. החלטנו ללון בה לפני הנסיעה לשדה התעופה של מדריד. ואז התברר לנו כי בשנת 2002 היא נבחרה לעיר היפה ביותר באירופה ובתואר "בירת התרבות האירופית", יחד עם העיר ברוז' שבבלגיה.

בעיר העתיקה מצויה אוניברסיטת סלמנקה, שנוסדה בשנת 1215, ובכך היתה לאוניברסיטה הראשונה בספרד ומבין האוניברסיטאות העתיקות בעולם (האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם המערבי היא בולוניה שנוסדה בשנת 1088).

הקתדרלה החדשה של סלמנקה היא רומית קתולית, היא ממוקמת סמוך לקתדרלה הישנה מאז 1733. לא רחוק ממנה נמצא בית הצדפות (Casa de las Conchas) שנבנה ב-1493 (שנה אחרי גירוש ספרד), וחזיתו מעוטרת צדפות מאבן. במבנה שוכנת ספרייה הפתוחה לקהל הרחב. הצדפה היא סמלו של הקדוש סנטיאגו, ואכן סלמנקה ניצבת בוויה דה לה פלטה – אחת מהדרכים בהן צליינים עולים לרגל לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה.

עשרת הימים בצפון ספרד היו מרתקים ומהנים. המפגש עם חבל הבאסקים שעליו שמענו כה הרבה לא איכזב. פגשנו אזור מקסים ואנשים חביבים עם גאווה לאומית בדרכי שלום. המעבר לחבלים ספרדיים נוספים בצפון המדינה טמן בחובו נופים יפהפיים וירוקים, ארכיטקטורה מעניינת והרבה מפגשים עם אנשים חמים שתמיד מוכנים לסייע לתייר הזר.