הרפורמה בחברת החשמל: ריבים בפרונט, ביזנס מאחורי הקלעים

אם לא תירשם תקלה יוצאת דופן, ביום ראשון הקרוב תאושר בממשלה הרפורמה בחברת החשמל שתסיים 22 שנים של ניסיונות לעצב מחדש את משק האנרגיה המקומי. הרפורמה שואפת לממש חזון ענק שקיים רק על הנייר, אבל ישנם מוקשים רבים בדרך ליישומו המלא, והתועלת הצרכנית מחייבת קבלות בשטח.

מי שמנסה לעצור בכל דרך אפשרית את הרפורמה הם יצרני החשמל הפרטיים. לתפיסתם מדובר בבכייה לדורות שתשית על הציבור קנס של מיליארדי שקלים. גם הטענה הזו מחייבת הוכחות, ואמיתותה תימדד רק לאורך זמן, מה שלא להם מפריע לעשות על הדרך קצת ביזנס עם האויב ולדרוש להקים בעצמם תחנות כוח. אין לטעות ולחשוב שאכפת להם רק מהציבור.

קחו למשל את תחנת הכוח הפרטית של עידן עופר, בעצמו יצרן חשמל פרטי שמתנגד לרפורמה. ל"כלכליסט" נודע שחברת החשמל סיכמה מול חברת OPC שבשליטתו על רכישת גז לשימוש בתחנות הכוח שלה בעלות נמוכה יותר ממה שהיא משלמת למאגר תמר.בדו"ח הכספי של החברה לרבעון הראשון של 2018 (ינואר־מרץ) שפורסם השבוע מסתתרת שורה בודדת, לפיה "בחודש מאי התקשרה OPC רותם עם חברת החשמל בהסכם מחייב למכירת כמויות גז". מבדיקת "כלכליסט" עולה שכמות הגז שחברת החשמל תרכוש מ־OPC תנוע סביב 0.15-0.25 מיליארד מ"ק, והמחיר, על פי ההערכות, ינוע סביב 4.7-5 דולר ליחידת חום (mmbtu). מדובר בתמחור זול בכ־20% ממה שחברת החשמל משלמת למאגר תמר - ספק הגז הטבעי הבלעדי שלה.

כיצד נוצר המצב שבו OPC מוכרת גז לחברת החשמל? ל־OPC יש כמה תחנות כוח פרטיות. הגדולה שבהן נמצאת במישור רותם בנגב והיא מייצרת כ־440 מגה וואט, שהם כ־3% מכושר הייצור של חברת החשמל.

תחנת הכוח הזו עומדת להיכנס בחודשים ספטמבר־נובמבר לתחזוקה מקיפה שתשבית אותה באופן חלקי עד מלא. מאחר שהתחנה אינה עובדת, OPC אינה זקוקה לגז שעל בסיסו התחנה פועלת ולכן היא מעדיפה למכור אותו בשוק המשני לחברת החשמל, שזקוקה לכמויות גדולות מסביב לשעון. חברת החשמל מצידה תקועה עם חוזה גז עקום והכי יקר במשק, ואם יש לה הזדמנות לחסוך קצת, אז למה לא. במשק האנרגיה מעריכים ש־OPC תכניס לקופתה כמה עשרות מיליוני דולרים. בחברת החשמל אישרו את הרכש וייחסו את הפעולה לניצול הזדמנות עסקית, אך לא התייחסו לכמות או למחיר.

לא ניתן לדעת בשלב זה מה תביא איתה הרפורמה שתימרח על פני 8 שנים, אבל במהלך השנים האלה לפחות ניתן לצפות לקצת ביזנס בזמן שמבחוץ נראה שכולם רבים.

פרטי הרפורמה כבר נטחנו עד דק וזכו לביקורות חיובית ושלילית כאחד. מה נשכח בדרך הוא הדיון על ההזדמנות שהוחמצה ‑ הרפורמה שכמעט נחתמה בקיץ 2014. שר האנרגיה הקודם סילבן שלום ושר האוצר הקודם יאיר לפיד הקימו ב־2013 צוות בין־משרדי לגיבוש רפורמה בחברת החשמל בראשות מנכ"ל רשות החברות דאז אורי יוגב. הרכב הצוות דומה בשני המקרים כמו גם מי שמנסים לסגור מולו דיל ‑ ההסתדרות מצד אחד וועד עובדי חברת החשמל מצד שני. לקח לצוות 8 חודשים לגבש רפורמה שאמנם לא זהה לזו הנוכחית, אבל שלושה עקרונות נותרו ללא שינוי: הוצאת ניהול המערכת מידי חברת החשמל, פרישה של אלפי עובדים ומכירת תחנות כוח.

למרבה הצער, לפיד חטף רגליים קרות שנייה אחרי שיוגב וניסנקורן לחצו ידיים, ואחריו נדם קולו גם של שלום. חברת החשמל המשיכה לשייט ללא רפורמה ולפעול בחוסר יעילות. אז נכון, הרפורמה הנוכחית זולה יותר לציבור ועמוקה יותר בהשפעות הרוחביות שלה. אבל עלות הוצאות השכר של חברת החשמל הם כ־370 מיליון שקל בחודש, ותארו לעצמכם שהרפורמה היתה יוצאת לדרך, ו־4 שנות חיסכון של עלות כבר היו מחזירות עצמן עד היום.

הסיפור על הברוגז

חברות הדלק הגדולות (פז, דלק, סונול ודור אלון, ארבעתן מהוות כ־90% מהשוק) עוד לא סיימו ללקק את הפצעים מהורדת מרווח השיווק שלהן ממכירת בנזין, וכבר נרשם ברוגז עמוק מול משרד האנרגיה. ההחלטה על הורדת מרווח השיווק עיצבנה את חברות הדלק לא רק בגלל עצם ההחלטה, אלא בגלל האופן שבו התקבלה. בעוד שהחברות ביקשו לקבול בפני שר האנרגיה על המהלך שחתך להן את רווחים, משרד האנרגיה השיק את המהלך שנייה לפני שקבע איתן פגישה.

גם תוכן ההחלטה לא זניח בהתייחס למשבר הנוכחי: בחודש האחרון חתכו במשרד האנרגיה כ־5 אג' מרווחי חברות הדלק שמוכרות בנזין, בטענה שהם מרוויחות יותר מדי. עבור חלק מהן מדובר בהבדל בין שנת עבודה טובה ל"פול גז בניוטרל", משום שכל אגורת הוזלה משמעה הפסד של 5‑10 מיליון שקל ברווח הגולמי.

מהשילוב של המה והאיך יצא שחברות הדלק החליטו להחרים פגישות עם שר האנרגיה. כבר נשמעו טענות שאם משרד האנרגיה מתנהג כך, חברות הדלק עלולות לזכור לו את זה כשירצה לקדם תדלוק בגז טבעי למגזר התחבורה. בשלב הנוכחי עוד לא ברור באיזה אופן הסכסוך הזה יקרין על הרפורמה הירוקה בענף הרכב הכבד (משאיות ומערבלי בטון) משימוש בסולר לשימוש בגז טבעי. כסף לא חסר, ומגבלות הן כמו תמיד רגולציה, טופסיאדה, בירוקרטיה והיעדר תשתיות הולכה. אבל אם יתברר בדיעבד שהצדדים במהפכת הרכב הכבד גם לא מסוגלים לדבר, אולי כדאי כבר עכשיו לקחת את 65 מיליון השקלים שהוקצבו ולהעביר אותם למשק המים. שם המצב ממש בוער ומי שיהנה מההשקעה הוא כל הציבור מדן ועד אילת.

עדיף מקלחת מגבונים

ואם כבר מזכירים את משק המים, הופעת שר האנרגיה מתחנן שהציבור יקלח רק חצי מגופו כדי לחסוך במים מעבירה אותו בפעם הראשונה בקדנציה הזו להתעסק במה שלא סקסי. כי את המתווה הגז הוא דחף בכל הכוח, ואת הרפורמה בחברת החשמל הוא לא היה מחמיץ מעולם. אבל העיסוק הסיזיפי, היום־יומי, של ענייני משרדו נזנח בצד הדרך. פעם מדובר באי־קידום משק הדלק, פעם באי־חיבור גז למפעלים, והנה הפעם הגיע תור משק המים.

למזלו הרע של שטייניץ, משבר המים ילווה אותו עד סוף הקדנציה, לרבות החורף השחון שעלול להתרגש עלינו בעוד חצי שנה. ובדומה לשר התחבורה ישראל כץ, שפתח את השמים ובנה שני נמלים אבל עלול להיתקל בסוף הקדנציה בפקקי ענק ובלי תחבורה ציבורית, כך גם שטייניץ עלול לסיים את הקדנציה שלו באותו האופן.

כי בסופו של יום מי יזכור את מתווה הגז, או את ההבטחה שבשנת 2026 וכשתושלם הרפורמה בחברת החשמל התעריף לאזרחים ירד: עד אז הגינות הציבוריות יתייבשו, החקלאים יפשטו את הרגל והציבור יממן התייקרויות בתעריף המים רק כדי שמתקני ההתפלה הפרטיים יאפשרו לנו לשתות. אולי אפילו לקלח את כל הגוף.