אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בתנועה: זמן פציעות איור: שמרית אלקנתי

בתנועה: זמן פציעות

גמר אלופות סוער ואגרסיבי מאחד בין אריתריאים, תלמידי ישיבה ויהודים חילוניים, ומצליח להשכיח ממני לרגע את האלימות שמסביבנו

31.05.2018, 09:13 | יובל בן עמי
בבית הקפה "נרגילה בקיבוץ בכל הטעמים" יש הערב גיוון מופלא של בני אדם — כמאה אריתריאים וסודנים, עשרה תלמידי ישיבה בחולצות לבנות וכיפות שחורות, מלוא החופן יהודים חילוניים מהשכונה, לא מעט ערבים ולפחות אשכנטוז אחד. ככה זה כשהקיבוץ הוא רחוב קיבוץ גלויות בדרום תל אביב, וכשבטלוויזיה יש את גמר גביע האלופות. לכולם יש מקום מול ארבעה מסכים ויש מספיק תה גם להארכה ופנדלים אם יהיו. כולם הערב "אח שלי", וזה באמת נחמד להפליא.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה 

מצד אחר, גיוון מגדרי אין כאן. כולם גברים, כי לנשים יש דברים טובים יותר לעשות. וניכר גם חוסר איזון בנטיות הלב. יותר מדי אהבה חמה לריאל מדריד מורגשת באוויר המתקתק, יותר מדי שמחה וששון כשסלאח יורד מהמגרש בדקה 27 ומחמיץ את הצ'אנס שלו לגעת בנצח. כולי תקווה לצאת מכאן מחייך בתוך דממה של שברון לב קיבוצי. יאללה אדומים, יש לכם עוד מחצית. זה לא ערב שאפשר להתנחם בו באהבת אוורטון.

 , איור: שמרית אלקנתי איור: שמרית אלקנתי  , איור: שמרית אלקנתי

אני יושב בתוך סנדוויץ' אוהדים. לפניי שני אוהדי ריאל, מאחוריי שני אוהדי ליברפול. הצבעים והשפות לא משנים, ואפילו הנאמנות לקבוצות לא. אנחנו מחליפים בדיחות ומתרשמים אלה מביצועי קבוצתם האהובה של אלה. בעוד חמישה ימים אהיה בארץ אחרת. המעבר המתוכנן לצרפת מתקדם והוויזות כבר אושרו. המונדיאל יתחיל אוטוטו וצפויים ערבים נחמדים רבים בקרב אוהדי הטריקולור, אבל ספק אם יהיו קסומים כל כך.

אני לוקח שכטה מהנרגילה ותוהה אם כך אזכור את ארצי במרחקים: כארץ של שלום מתוק. ביומיום, אני עסוק רבות באלימות שלה, בגזענות שבה, בניכור הפוליטי, באיבה שבין קבוצות. כל אלה אמיתיים מאוד בעיניי. אני מאמין באלימותה של הארץ כמו שמאמינים בקיומם של אטומים או גלקסיות, אפילו שגדלתי בצד הרגוע של הקו הירוק, כך שלא הייתי עד לפיגוע, לא להרס בית ולא לטבח מפגינים. בקבוק המולוטוב היחיד שראיתי מושלך היה בצפון אירלנד. בימי מלחמת המפרץ גרתי בארצות הברית, ובימי צוק איתן בהולנד. אפילו בצה"ל לא שירתתי, כי קיבלתי פטור, כך שאת צליל הירי הראשון של חיי שמעתי ביער בארצות הברית, שצייד חובב שוטט בו.

אני חי בתוך מבצר: הבונקר היהודי שבלב המזרח התיכון. כשחיים במבצר, חשים שלווה מוגבלת. כשיוצאים מתוכו, גם לרגע, רואים את האימה שהוא משרה על סביבותיו. זה קרה לי בשבוע שעבר. עבדתי עם קבוצה שביקרה ברמאללה ושהמשיכה לארוחת ערב בעזארייה. קיבלתי שחרור לחזור הביתה וירדתי מהאוטובוס ליד מחסום חיזמא, המוכר כמחסום פסגת זאב.

אלפי ישראלים עוברים במחסום הזה בכל יום בדרכם מירושלים לבית אל ולשומרון ובחזרה, אבל הם עושים זאת ברכב. אני באתי ברגל. חיילת שקלטה טיפוס חריג אותתה לחייל שהסתתר מאחורי ביתן שמירה. הוא זינק לעברי באם־16 שלוף, עיניו מלאות אימת פיגוע. כמעט ירה. מצאתי את ידיי מתרוממות לאוויר מאליהן, להראות שאין בהן דבר. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהנפתי אותן כך. כל כך אני מוגן.

הכל פונקציה של זהות. החייל קלט שאני יהודי ונרגע. לי לקח קצת יותר זמן להצטנן. זכיתי בעוד חלון קטנטן לאיך שחווים את המקום הזה אנשים שאינם כמוני. אלמלא חרגתי במעט מהתלם, לא הייתי זוכה לו. הכיבוש הוא כמו מראה בחדר חקירות. עבור קבוצה אחת היא מראה שמחזירה כל אור בחדר, עבור השנייה היא חלון שקוף.

בורכתי בזהות שנושאת עמה שלווה במדינה הזאת, אבל היא גם המאוימת מכולן, וכאן, בנרגילה בקיבוץ בכל הטעמים, היא אמורה להיות מאוימת במיוחד. לא מזמן ניגש אליי בחור ממש בקרן הרחוב הזאת, בחור שדומה לי בכל הנתונים, ושאל כיצד מגיעים לתחנה המרכזית. כשהסברתי לו אמר: "תודה לאל שפגשתי אותך, מפחיד להסתובב כאן. פחדתי ללכת לאיבוד בטעות ולהגיע לנווה שאנן". השכונה "של המסתננים".

חרדתו עצבנה אותי. הצבעתי על העגלה שבה נמנמה עכו ואמרתי: "אני מגדל את הילדה שלי כאן. הכל בסדר". הילדה הזאת ביקרה עד היום גם בשכם, בבית לחם ובחברון ונהנתה מאוד בשלושתן. לא נכנסתי איתו לזה.

יש מקומות שבהם צופים בכדורגל אנשים שלכולם אותם צבע עור, רקע חברתי, מבטא וכרס בירה, ובסוף הערב כוסות מתנפצות וסנטרים נפתחים. כאן אח שלי האריתריאי מעביר לאח שלו החולוני גחל מהנרגילה להדליק סיגריה. מצד אחר, בארצות ההן לרוב לא יורים במפגינים והורגים בהם עשרות. מה לחשוב על המקום הזה? איך לפצח אותו?

באמצע זמן הפציעות נפרץ פתאום הפרגוד שבין כדורגל לחיים. אוהד מזנק על הדשא, מפתיע את רונלדו ומונע ממנו להבקיע. שוטרים מתנפלים עליו. השופט שורק לסיום. גברים מיוזעים בלבן מתחבקים, גברים מיוזעים באדום בוכים. אני משאיר שישה שקלים לטיפ בקערת האפר והולך הביתה לארוז.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות