אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מה שהיה לא יחזור לעולם: המספרים מאחורי השינויים הגדולים שעבר ענף הכדורגל צילומים: אימג'בנק/ Gettyimages , אי.פי

מה שהיה לא יחזור לעולם: המספרים מאחורי השינויים הגדולים שעבר ענף הכדורגל

הכדורגל ששיחקו במונדיאלים המצולמים הראשונים שונה לחלוטין מהכדורגל שישחקו ברוסיה 2018. הוא נראה כמו משחק אחר ומתנהל באופן שונה. חברת הסטטיסטיקות בכדורגל Opta מוכיחה זאת באמצעות ניתוח סטטיסטי של כל המשחקים במונדיאל מאז 1966

12.06.2018, 09:24 | אוריאל דסקל
בפברואר 2018 אספה חברת הסטטיסטיקות בכדורגל, Opta, את כל הסטטסיטיקות האפשריות של כל משחקי גביע העולם מאז 1966. "אספנו כל דבר אפשרי כדי לראות איך המשחק השתנה", אומר דנקן אלכסנדר, ראש התוכן ב־Opta. "כל מה שהיה אפשר לאסוף, כלומר לראות בטלוויזיה ולחקור, נאסף: נתונים סטטיסטיים על שחקנים, על קבוצות ועל מגמות בכדורגל. שמנו את המונדיאל תחת המיקרוסקופ שלנו".

מה שגילו ב־Opta זה שהכדורגל ששיחקו ב־1966 - המונדיאל הראשון שבו שודרו כל המשחקים והיה ניתן לחקור אותם - שונה לחלוטין מהכדורגל ששיחקו ב־2014. זה כמעט לא אותו משחק.

את 1966 בחרו ב־Opta כי היה ניתן לחקור את כל המשחקים וגם בגלל שב־1966 נוצר איזשהו סטנדרט עולמי למקצוענות של הכדורגלנים והמעטפת שלהם. לפני כן לא ממש התנהלו במקצועיות ראויה לציון. נבחרת איטליה, למשל, לא טסה למונדיאל 1950 שנערך בברזיל בעקבות אסון סופרגה במאי 1949 (שבו נספו בהתרסקות מטוס כל שחקני טורינו, שהיוו את הבסיס לנבחרת איטליה). הנבחרת לקחה אונייה לדרום אמריקה והשחקנים לא התאמנו כלל במסע, פרט לריצות מסביב לסיפון. הם הגיעו למונדיאל מותשים ולא בכושר והפסידו את המשחק הראשו לשבדיה - מה שהוביל להדחתם, למרות ניצחון 0-2 על פרגוואי. אנשי ההתאחדות לכדורגל האיטלקית זעמו ושלחו את הנבחרת חזרה במטוס.

 , צילומים: אימג צילומים: אימג'בנק/ Gettyimages , אי.פי  , צילומים: אימג

כמו כדורסל

 

בחזרה ל־1966. בגמר המונדיאל באנגליה התמודדה הנבחרת המקומית מול הנבחרת הגרמנית באחד הגמרים הזכורים ביותר. כולם זוכרים את השער שהיה או לא היה של ג'ף הרסט. פחות זוכרים שבמשחק ההוא היו 77 בעיטות לשערים - 57 בעיטות יותר משהיו בגמר מונדיאל 2014 בין גרמניה לארגנטינה. "ב־1966 ובשנים אחר כך הכדורגל היה נטול הגנות יוזמות ולוחצות, היו הרבה בעיטות לשער - כל קבוצה בתורה. כמעט כמו כדורסל", מסביר אלכסנדר.

עם זאת, מבחינת איכות המצבים אי אפשר לומר שהבעיטות הרבות בכדורגל של פעם הובילו ליותר מצבים איכותיים לשערים. איך מודדים את זה? עם סטטיסטיקה שמכונה “שערים צפויים” - expected goals ו־xG בקיצור. זה מדד שמסתמך על אלגוריתם, שמחשב עשרות אלפי מקרים מהעבר ומראה כמה קבוצה היתה קרובה לכבוש שער מניסיון כיבוש וכמה היתה קרובה לספוג שער. זאת על פי מיקום הבועט, זווית מהשער, קרבת שחקני הגנה לבועט, רגל חזקה של הבועט, סוג ההתקפה שמובילה לבעיטה ואיכות המסירה אליו.

ה־xG מאפשר לראות איזו קבוצה הגיעה למצבים איכותיים יותר במשחק, על פני כמה משחקים וגם על פני עונה שלמה. זה מדד הרבה יותר טוב מ”בעיטות למסגרת” או “בעיטות מחוץ למסגרת” מאחר שבעיטה מחוץ למסגרת עשויה להיבעט מ־5 מטרים מהשער, כשהשחקן התוקף ללא שחקני הגנה סביבו (xG גבוה מאוד - 0.9), בעוד ששער מ־35 מטרים הוא מצב לא איכותי (xG נמוך - 0.1), שכאמור הופך לשער.

כך שב־1966 - למרות 77 הבעיטות (25 יותר מהגמר עם מספר הבעיטות השני הכי גדול בגמר) והתוצאה 2-4 בסיום, ה־xG של שתי הקבוצות היה 1.88 לאנגליה ו־1.72 לגרמניה. ב־2014 לגרמניה היה xG של 1.18 ושל ארגנטינה היה 1.38. כלומר, פר בעיטה הנבחרות הגיעו למצבים איכותיים יותר.

זו מגמה בולטת בשנים שעברו. ניתן לראות בבירור את הירידה בבעיטות במונדיאלים לאורך השנים. במונדיאל 1970 בעטו 26 בעיטות לשער מרחוק בממוצע במשחק - ו־42 במשחק בסך הכל. במונדיאל 1974 “המציאה” נבחרת הולנד את הכדורגל מחדש והציגה את משחק הלחץ והטוטאל פוטבול. ההולנדים היו הנבחרת הראשונה שניסתה את העניין של ללחוץ שחקן עם כדור - משהו שלקח זמן רב לאמץ בשאר העולם. בכל מקרה, בעקבות גילוי משחק הלחץ מספר הבעיטות מרחוק למשחק ירד ל־19 ב־1974 ומספר הבעיטות הכלליות ירד ל־34. מאז חלה ירידה במספר הבעיטות למשחק והבעיטות למרחק. ב־1978 בעטו 34 בעיטות למשחק (19 מרחוק) וב־2014 בעטו רק 27 בעיטות למשחק, 13 מרחוק.

פרופ' רוני לידור מרוב עצים כן רואים את היער ניתוח נכון של ביג דאטה מסייע למקבלי ההחלטות להבטיח עתיד טוב לקבוצתם רוני לידורלכתבה המלאה

"אנחנו רואים יותר ויותר קבוצות שמחשבות את הסיכויים שלהן לשער ומעדיפות להימנע מבעיטה כדי להגיע למצב בעיטה טוב יותר - ככה מובקעים יותר שערים לא מקריים וככה ניתן להסתמך יותר על הכישרון שלך", אומר אלכסנדר.

כמו כן, ב־1966 הסתמכו הרבה יותר על הרמות לתוך הרחבה. באותה שנה הרימו את הכדור 88 פעמים לתוך הרחבה. ב־2014 רק 36. השינוי הסגנוני נובע מההבנה שהרמה אינה מהלך יעיל עם הכדור; רק 2.2% מההרמות מובילות לשערים (בספירת 6 שניות אחרי ההרמה).

מהנתונים של Opta על המונדיאל עולה כי מספר הבעיטות מרחוק וההרמות ירד, בעוד שמספר המסירות עלה באופן משמעותי. ב־1966 לגרמניה היו 172 פוזשנים, ולאנגליה 189. שתיהן הגיעו רק פעם אחת - כל אחת - למהלך שבו יש רצף של יותר מ־9 מסירות. ב־2014 לגרמניה היו 25 רצפים כאלה. לארגנטינה 11. גם רצפים של 8-6 מסירות במהלך היו נדירים ב־1966; רק 21 במשחק לשתי הנבחרות. ב־2014 היו כמעט 40. "הדרך להגיע למצבים טובים יותר היא באמצעות מסירות ורצפי מסירות מהירות", אומר אלכסנדר, "עם השנים קבוצות הבינו את החשיבות שבהנעת כדור מהירה בהליך פריצת ההגנות".

 

השינוי של 1990

 

עד 1990 הכדורגל היה סטטי. במונדיאל 1990 הובקעו 2.21 שערים במשחק - הכי מעט מכל המונדיאלים. ב־1992 השתנה ענף הכדורגל בצורה דרמטית בזכות חוק שעבר בפיפ"א; החוק החדש אסר על מסירה אחורה לשוער. יותר נכון - החוק מנע מהשוער לקלוט את הכדור ממסירה אחורה. ואכן, ב־1994 כבר הובקעו 2.71 שערים. רק בשני מונדיאלים מאז 1966 הובקעו יותר שערים. השינוי היה מהיר ודרמטי.

עד 1992 היה ניתן למסור את הכדור אחורה לשוער. הוא היה יכול לקלוט אותו, לחכות שכל השחקנים יחזרו למקום שלהם במגרש ולהתחיל את המשחק בזמן שלו. הקצב של המשחק הזה היה איטי. הטקטיקות היו מסרסות והמשחקים היו יכולים להיות משעממים מאוד - במיוחד כאשר קבוצה אחת הובילה והחזירה את הכדור לשוער בכל הזדמנות. היה די נהוג אז ששחקני קישור ואפילו התקפה, במצב של יתרון לקבוצתם במשחק, היו מחזירים את הכדור לשוער מהחצי של היריבה - הכל כדי להאט את קצב המשחק. זה קרה כמה וכמה פעמים במשחקי גומלין בגביעים האירופיים וגם במונדיאל הכי גרוע בכל הזמנים - איטליה 90'.

שינוי החוק חייב את השוער להפוך לחלק ממשחק המסירות של הקבוצה (עם הרגל), וכך הפך המשחק למהיר יותר ותלוי מומחיות טכנית יותר מתמיד. הדינמיקה החדשה יצרה ענף שמייצר תחרות על “נדל"ן” במגרש והוביל לדינמיקה שבה שחקנים עבדו קשה יותר על השגת יתרונות פיזיולוגיים וטכניים על פני יריביהם. "ב־1992 החוק הוביל לכך שקבוצות קיבלו תמריץ ללחוץ יותר קדימה, לגרום לבלמים להחזיר את הכדור אחורה או לגרום להם לטעויות", אומר מייקל קוקס, בעל הבלוג Zonal Marking וכותב הספר על ההיסטוריה הטקטית של הפרמיירליג, 'The Mixer'. "מנג'רים גם התחילו להשתנות בגלל שהבינו שאי אפשר לשמור על קווים הגנתיים אגרסיביים ושאי אפשר להחזיר את הכדור לשוער בלי להפעיל עליו ועל ההגנה לחץ. כתוצאה מכך המשחק נמתח, נוצרו יותר מרווחים בקישור והמהירות של המשחק עלתה פלאים. אם פעם שחקנים היו רגילים להרבה מאוד הפסקות מפעילות בזמן שהשוער החזיק בכדור, אחרי 1992 המשחק הפך להרבה יותר מהיר וחסר הפסקות".

פטר שמייכל, אחד מהשוערים היותר טכניים בתקופה הזו (בעיקר בגלל עברו כחלוץ), טען ש"חוק המסירה אחורה הוא החוק הטוב ביותר שקרה - הוא שינה את המשחק לנצח". אמר וצדק.

שחקנים, כאמור, היו צריכים להשתפר מבחינה טכנית ופיזית בכל מקום במגרש, בעיקר מאחור - בהגנה. ההתקדמות הפיזיולוגית מ־1992 היתה מטאורית וקשה למדידה בגלל מחסור בנתונים. אבל ידוע שהמשחק, בגלל הדינמיקה החדשה שהחלה ב־1992, המשיך בהתקדמות שלו מדי שנה.

מ־2007 ועד 2017 צמחו מספר הפעולות באינטנסיביות גבוהה ב־%50, מספר הספרינטים ב־%80, מספר המטרים בספרינטים ב־%35 ומספר המטרים במהירות גבוהה ב־%30. וזמן ה'שיקום' בין הספרינטים קטן מ־54.6 שניות ל־43.5 שניות - ירידה של 20%. כמו כן, זמן המגע של שחקן עם כדור ירד מממוצע של כ־4 שניות (ב־2006) לפחות מ־2 שניות (ב־2014). המשחק מתנהל בקצב מהיר יותר ועם פחות זמן התאוששות ממאמץ שיא למאמץ שיא והשחקנים צריכים להיות יעילים יותר עם הכדור, כלומר טכניים יותר. קשה לבדוק את מספר הספרינטים המדויקים של כל שחקן במונדיאלים הקודמים בגלל מחסור בנתונים שאוספים בסיוע GPS, אבל לפי אלכסנדר "היו הרבה פחות ריצות באופן משמעותי כי לא היה משחק לחץ כמעט".

שינוי בוסמני

 

ב־1995 קרה משהו דרמטי נוסף. חוק בוסמן, או פסק דין בוסמן, הוא חוק ששינה את פני הכדורגל המקצועני באירופה. החוק קבע ששחקנים רשאים לעזוב בתום החוזה את קבוצותיהם ללא תמורה, וביטל למעשה את ההגבלות שמנעו מקבוצות לשתף יותר ממספר מסוים של שחקנים לא מקומיים. כתוצאה מפסק הדין, שניתן בשלהי 1995, חלו מספר תמורות משמעותיות בכדורגל האירופי, ובראשן ריבוי השחקנים מארצות האיחוד האירופי שמשחקים מחוץ לארצם, באחת מארצות האיחוד האחרות. כמו כן חלה עלייה חדה במשכורות השחקנים וחוזיהם התארכו. הם נהפכו למקצוענים יותר.

הדבר הוביל גם לירידה ברמה של הנבחרות ביחס לרמה של המועדונים. עד 1995 מועדון כדורגל היה יכול לשחק עם 3-2 שחקנים לא מקומיים ואת רוב השחקנים בחר מתוך המדינה שלו, מה שהעניק לנבחרות המקומיות יתרון כביר - מאחר שהן היו בוחרות שחקנים מתוך מבחר גדול יותר מכל מועדון. ב־1995 השתנו מאגרי הכישרונות עבור המועדונים והם התחילו לבחור את שחקניהם מתוך מאגר גלובלי - גדול בהרבה מבאר הכישרונות המקומי. בתיאוריה, ריאל מדריד בוחרת שחקנים מתוך מיליארדים ונבחרת ספרד מתוך כמה עשרות מיליונים.

בנוסף, המועדונים הפכו ליצרני ההכנסות הגדולות ולא ההתאחדויות והנבחרות הלאומיות. זה אפשר להם להתמקצע יותר ולהשקיע יותר בשחקנים. יש להם גם זמן רב יותר לעבוד על טקטיקות ועל סגנון משחק. כדורגל המועדונים איכותי יותר, מקצועי יותר ומסוגנן יותר בעוד שבטורנירים הבינלאומיים מתקשים לראות כדורגל איכותי: ביורו 2016 הובקעו 2.12 שערים למשחק וקמרון זכתה באליפות אפריקה ב־2017 עם 7 שערים בלבד (בטורניר הובקעו 2.06 שערים למשחק). ב־2014 הובקעו 2.67 שערים למשחק - הכי הרבה מאז 1998 - אבל זה עדיין פחות מאשר במשחקי הליגות הגדולות (בין 2.7 ל־2.9 למשחק) והרבה מתחת לליגת האלופות השנה (3.13 שערים למשחק).

"אני רואה מצב, לא כל כך רחוק לתוך העתיד, שבו כל המשחקים החשובים והגדולים יהיו בין מועדונים ולא בין מדינות", אמר פרנץ בקנבאואר, האגדה הגרמנית, ב־1998. כרגע, אנחנו עוד רחוקים מהחזון של בקנבאואר, אבל פיפ"א עושה מאמצים כבירים כדי להוריד את החשיבות של משחקי המונדיאל - עם הגדלתו ל־48 מדינות, שיתחרו בפורמט מגוחך. ייתכן מאוד שהמונדיאל יאבד הרבה מהחשיבות שלו ומהעניין בו. המרוויחות העיקריות מכך יהיו הקבוצות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות