מילון מושגים לקראת הקיץ המשוגע שמצפים לו ב-NBA

ליגת הכדורסל של צפון אמריקה (NBA) מתחילה בימים הקרובים את התקופה החשובה ביותר להכנות לקראת העונה הבאה. מהדראפט הקרוב (21.6) ועד תאריך תחילת חלון ההחתמות השחקנים בראשון ביולי, תשמעו הרבה ביטויים כגון שחקן חופשי (Free agent), שחקן חופשי מוגבל (Restricted Free Agent) , "חוזה מקסימום" ( “maximum contract”), הארכת מקסימום ( “max extensions”), "חוזה סופר מקס" (super-max contract), מס יוקרה (luxury tax) ועוד.

אז מה המשמעות של כל הביטויים הללו בעצם?

ב-NBA ישנה תקרת שכר "רכה". המשמעות היא שכל קבוצה חייבת לשלם סכום מסויים לשחקניה (רצפת השכר היא 89 מיליון דולר) ולנסות לא לעקוף את תקרת השכר של 99 מיליון דולר. המספרים נכונים לעונה האחרונה (2017/18) ויכולים להשתנות במעט לקראת העונה הבאה. תקרת מס היוקרה - שאחרי ששוברים אותה מתחילים לשלם מס לקבוצות שלא עוקפות את תקרת השכר - היא 119 מיליון דולר. כלומר, אפשר לשלם עד 119 מיליון דולר לשחקנים מבלי לשלם מס לשאר הקבוצות. אחרי שעוקפים את תקרת היוקרה צריך לשלם סכומים לשאר הליגה - והם עולים מדי שנה. תקרת השכר נקבעת על פי ההכנסות הליגה ודרך הסכם העבודה הקיבוצי של הליגה עם השחקנים (CBA). למעט קבוצות ב-NBA צפוי להיות מקום מתחת לתקרת שכר כדי להחתים שחקנים חופשיים. קבוצות אחרות צריכות לעשות טריידים כדי לייצר מקום מתחת לתקרת השכר. מעטות יכולות לעשות זאת. עם זאת, חלק מהשחקנים הטובים בליגה - כולל לברון ג'יימס, פול ג'ורג', כריס פול ואפילו קווין דוראנט - מסיימים את החוזה שלהם ב-1 ביולי או יכולים לצאת מהחוזה שלהם ביולי. זה, ככל הנראה, יוביל לקיץ עם דינמיקה מאוד מעניינת.

חוזה מקסימום

השחקן המוביל בכל קבוצה ידרוש "חוזה מקסימום".

חוזה מקסימום מתחל לשלוש קטגוריות שונות.

- שחקנים עם עד 6 שנות ניסיון בליגה, רשאיים לקבל 25% מתקרת השכר. שחקנים עם 7 עד 9 שנות ניסיון יכולים לקבל 30% מתקרת השכר ושחקנים עם ניסיון של 10 שנים או יותר, יכולים לקבל 35% מהתקרה. יש גם את "הסופר-מקס" שזה מאפשר לקבוצה להחתים כל שחקן על 35% מתקרת השכר אבל רק אם הוא נבחר על ידה בדראפט ועומד במספר קריטריונים מקצועיים.

בתוך זה יש גם את עניין "זכויות בירד" על שם לארי בירד. בגדול החוק מאפשר לקבוצות לשלם מעל תקרת השכר שלהם כדי להחתים מחדש את השחקנים שלהם כשחקנים חופשיים תחת חוזה מקסימום. יש כמה ניואנסים לעניין זכויות בירד, אבל בגדול שחקנים עם זכויות בירד רשאים לקבל העלאת שכר של עד 8% בשנה. שחקנים ללא זכויות בירד יכולים לקבל העלאה בשכר של עד 5% בשנה. זכויות בירד גם קובעות אם ניתן להציע לשחקן חוזה לחמש או ארבע שנים.

למשל, בקיץ 2016 מייק קונלי ממפיס גריזליס חתם על חוזה של 153 מיליון דולר עם הקבוצה. זאת לאחר ששיחק 9 שנים בממפיס - מאז שנכנס לליגה. שכרו ב-2016 עמד על 26.5 מיליון דולר - 30% מתקרת השכר בעונת 2016/17. מאז קיבל העלאה של 7.5% מדי שנה בחמש השנים שלו בחוזה. עם זאת, בגלל שקונלי חתם על החוזה לפני חידוש ה-CBA בשנה שעברה, קונולי מקבל פחות מ-30% מתקרת השכר, שנובעת ממה שמכנים "הכנסות הקשורות לכדורסל". ב-CBA הקיים כיום, הסכמי השכר, חידושי השכר וכו' יהיו קשורים לכלל הכנסות ולא הכנסות הקשורות לכדורסל. זה קשור כבר לניואנסים.

חזרה לחוזים.

חופשי זה לגמרי מוגבל

השחקנים הטובים ביותר נבחרים, בדרך כלל, בסיבוב הראשון של הדראפט. הם חותמים על חוזה רוקי לארבע שנים. חוזה מאוד ידידותי לקבוצות, שהתעקשו לאפשר להן לגדל את השחקנים (רובם נכנסים לליגה בגיל 19-20) מבלי החשש לאבד אותם לשוק החופשי בתוך ארבע השנים הראשונות שלהם בליגה. אחרי שחוזהו בן ה-4 עונות מסתיים, השחקן נהפך לשחקן חופשי מוגבל (restricted free agent). השחקן רשאי לעזוב ולקבל הצעות מקבוצות אחרות כשחקן חופשי. לקבוצה שלו יש את הזכות להשוות לו כל הצעה.

בדרך כלל, שחקנים מצטיינים חותמים ברגע הזה בחיים שלהם על חוזה ל-4-5 שנים, עם אופציית שחקן (אפשרות של השחקן לצאת מהחוזה), באמצע החוזה או בסופו. אחרי החוזה הזה, בדרך כלל, שחקן מצטיין יהיה רשאי לחתום על חוזה מקס של 30%. ה-35% אחרי 10 שנים זה עניין קצת רנדומלי מאחר שרוב השחקנים מגיעים לשיא שלהם בגיל 27 או 28. עם זאת, שחקנים כגון לברון ג'יימס וכריס פול יכולים לדרוש כיום 35% בחוזה הבא שלהם.

ב-CBA החדש, שפול היה אחד ממעצביו, יש גם את חוק "Over 38" שמבטל את חוק "Over 36". לפי החוק "מעל 36" שחקנים וותיקים לא היו יכולים לחתום על חוזה לחמש שנים - אם בזמן החוזה הם עוברים את גיל ה-36. החוק הזה נועד להגן על קבוצות שמתנהלות גרוע. חוק זה בוטל ומאפשר לשחקנים בני 33+ לחתום על חוזה לחמש שנים (עד גיל 38). מה שמאפשר לפול לחתום הקיץ על חוזה מקסימום שכזה, כמו גם ללברון ג'יימס.

יש מספר חוקים וניואנסים ב-CBA שמאפשרים להחתים שחקנים מיוחדים על הסכמי שכר מיוחדים. מה שמכונה - DPE או Designated Player Extensions עבור שחקנים טובים במיוחד שמסיימים את עונת הרוקי שלהם או שחקנים וותיקים שמסיימים את החוזה שלהם. כל קבוצה יכולה להגיש שני חוזים מיוחדים לשחקנים צעירים ושני חוזים מיוחדים לשחקנים וותיקים - והיא יכולה להבטיח את ההישארות של השחקן בשנה שלפני תום החוזה שלו.

עבור שחקנים שמסיימים את חוזה הרוקי שלהם, ה-DPE שלהם נקרא "חוק דריק רוז". דריק רוז היה השחקן היחיד שעמד בקרירטיון להארכת החוזה המיוחדת שלו ב-2011. בשביל לזכות ב-DPE הזה שחקן צריך להיות בשתי נבחרות העונה (All NBA Teams), להיבחר לשחקן השנה של ה-NBA או לזכות ב-MVP. זה מאפשר לשחקן צעיר לקבל 35% מתקרת השכר ולא מקסימום של 25%.

ה-DPE השני לוותיקים מכונה "חוק קווין דוראנט" (הארכת חוזה סופר-מקס), לשחקנים וותיקים יותר שעומדים בכמה קריטריונים. החוזה הזה מאפשר לקבוצות להציע 35% (ולא 30%) לשחקנים שהיו 7-9 שנים בקבוצה שבחרה בהם בדראפט. החוזה זה יכול להיות מוגש רק עם שחקן נבחר לאחת מחמישיות השנה של ה-NBA, זכה ב-MVP או בתואר שחקן ההגנה של השנה. החוק הזה נקרא על שם קווין דוראנט בגלל שאוקלהומה סיטי ת'אנדר לא היתה יכולה להציע לדוראנט הרבה יותר כסף מאשר קבוצות אחרות בליגה (שלום לך גולדן סטייט ווריירס). החוק החדש, שהצטרף ב-CBA שחודש שנה שעברה, לא בדיוק יצר את האימפקט שבליגה רצו (מאפשר לקבוצות משווקים קטנים להציע יותר כסף, כ-70 מיליון דולר יותר מכל קבוצה אחרת - לשחקניהן). לוס אנג'לס קליפרס, למשל, החתימה את בלייק גריפין על חוזה כזה ושלחה אותו בטרייד (עם הכסף המובטח) לדטרויט פיסטונס. סקרמנטו קינגס שלחה את דימרקוס קאזינס לניו אורלינס בשביל לא להחתים אותו על חוזה כזה.  

מקרה דיוויס

ואם כבר ניו אורלינס, אז ה-CBA החדש יכול לאפשר לפליקנס להציע לכוכב הגדול שלה, אנת'וני דיוויס, את החוזה הגדול בהיסטוריה של הספורט. הסופרסטאר בן ה-25 נכנס לחמישייה הראשונה של העונה לצד לברון ג'יימס, ג'יימס הארדן, קווין דוראנט ודמיאן לילארדד - מה שמאפשר לו לקבל הצעת חוזה "סופר-מקס" מאחר שנשאר בפליקנס מאז שנבחר על ידי הקבוצה בדראפט. על פי החישובים, הוא רשאי לקבל בקרוב הצעת חוזה לחמש שנים בשווי 230 מיליון דולר - החוזה הגדול בהיסטוריה של הליגה. הוא יכול לקבל את החוזה הזה אך ורק אם ישאר בניו אורלינס ולא יבחר לצאת לשוק החופשי בסוף עונת 2020/21. את ההצעה להארכת החוזה הוא יוכל לקבל בסוף העונה הבאה.

סיין אנד טרייד

לקבוצות ושחקנים יש את האפשרות להחתים שחקן על הארכת חוזה ואז מיד לעשות טרייד לקבוצה, שבה השחקן רוצה לשחק. כך הקבוצה לא מפסידה שחקן בחינם ומקבלת משהו עבורו, בעוד שהשחקן מקבל את התנאים שהיה יכול לקבל רק בקבוצה שעזב.

קליבלנד ולברון

על פניו נראה שלברון ג'יימס יעזוב את קליבלנד שהוכיחה את חוסר היכולת שלה לבנות סביבו קבוצה מנצחת. עם זאת לקאבס כן יש יתרון גדול בכל הקשור ליכולת שלהם להחתים את לברון. הקבוצה יכולה להציע יותר כסף ללברון מאשר כל קבוצה אחרת ב-NBA, וזאת תודות לסעיף זכויות בירד. הם היחידים שיכולים להחתים אותו לחוזה לחמש שנים בשווי 35% מתקרת השכר עם עלייה של 8% בכל עונה. זאת בעוד ששאר הקבוצות יכולות להציע לו 35% על פני ארבע שנים עם העלאה שנתית של 5%. מאז שחזר לקליבלנד ב-2014, לברון ג'יימס - שוויתר על כסף כדי לשחק בקבוצת הכוכבים במיאמי היט - לא היה מוכן לחתום על שום דבר פחות מאשר חוזה מקסימום. עם זאת, לברון כן דיבר על כך שהוא רוצה "לשבור את התבנית" של שחקנים מבוגרים. "אני מקווה שאני אוכל לשבור את התבנית ושאחרי יוכל להגיע מישהו אחרי ולחתום על חוזה של 200 מיליון דולר ו-300 מיליון דולר בגיל 33. אני רציני".

קבוצות עם מקום מתחת לתקרת השכר (הערכות)

לוס אנג'לס לייקרס - 58.4 מיליון דולר

אינדיאנה פייסרס - 32.8 מיליון דולר

אטלנטה הוקס - 28.5 מיליון דולר

פילדלפיה סיקרס - 23.4 מיליון דולר

דאלאס מאבריקס - 18.6 מיליון דולר

ברוקלין נטס - 14.2 מיליון דולר

פיניקס סאנס - 10.1 מיליון דולר

ניו יורק ניקס - 9.9 מיליון דולר