פרופ' פרנקל: "העתיד הוא באפריקה. שם יהיה גידול של 1.3 מיליארד איש, וכולם יהיו צעירים"

"למה לדבר על הכלכלה העולמית? את השאלה הזו אפשר היה לשאול בראשית שנות ה-90'. מאז אין לזה משמעות. אי אפשר להסביר את מה שקורה כאן באופן סיסטמטי מבלי להבין שאנחנו חלק מהכלכלה העולמית", כך פתח את נאומו, פרופ' יעקב פרנקל בוועידת שוק ההון 2018 של "כלכליסט". פרנקל מכהן בתפקיד יו"ר ג'יי.פי מורגן אינטרנשיונל, וכיהן בעבר כנגיד בנק ישראל.

פרנקל המשיך, "אמרתי לאנשים, אני הולך לדבר על סיכונים בעולם, על מה לדבר? הם אמרו: ברקזיט, פרוטקציוניזם, איראן, צפון קוראה, אינפלציה, בחירות, טראמפ, משאלים שנכשלים, הרשימה ארוכה. מה שזה אומר שאם לא נזהה את היער באמת אפשר להתבלבל מהעצים. בכל מקום יש משהו אבל ישנם דברים סיסטמטים. הייתי רוצה לקחת אתכם לסיור למושב ה-G7 או קרן המטבע הבינלאומית, כי הם החליטו מה הם רוצים לשמוע לפני שהם דנים על הכלכלה הבינלאומית".

"ראשית תגיד לנו איפה נמצא העולם מנקודת הצמיחה. איפה נמצא העולם מנקודת הסחר. איפה נמצאים הבנקים המרכזיים – המשחק היחיד בעיר מאז 2008, וכמובן היכן שוק העבודה. היינו בעיצומו של משבר אדיר ב-2008/9, שחלקו עדיין בצנרת ולא נגמר. אני יכול להגיד, שאף אחד מהנגידים והשרים שטיפלו בנושא ב-2008 כשישבו בלונדון והחליטו לכבות את הבעירה על ידי מה שקראו Unconventional policy, לא האמין שאחרי עשור - איך נצא מכאן?"

פרופ' יעקב פרנקל | צילום: עמית שעל

לדברי פרנקל, "יש הרבה סיבות מדוע המשבר הזה נמצא איתנו הרבה זמן. לא בגלל שלא נעשתה המדיניות הנכונה אלא עקב העובדה שאופי המשבר שפקד את 2008/9 היה שונה ממשברים קודמים, הוא היה שונה בכך שהיה משבר של מאזנים. יש פרסום של הכלכלנים רוגוף ושטיינהרט, שאמר ש"הפעם זה אחרת". כאשר דנו בשאלה מה המדיניות המתבקשת, חשוב היה להבין שמדובר במרוץ ארוך ולא קצר".

מנקודת ראות הצמיחה העולמית, מציין פרופ' פרנקל כי "מאז אמצע שנות ה-90' כל שנה העולם הראה צמיחה חוץ משנה אחת – 2009 אז העולם נכנס לסטגנציה. כשמסתכלים על 2009 מבינים שלמרות שהעולם הוא אינטגרלי עדיין ישנם חלקים ששונים בו. אם נחלק את העולם ל-2 קבוצות: המדינות המתועשות לעומת המדינות המתפתחות, רוב הקריסה קרתה במדינות המתועשות. זו תופעה חדשה, של אלה שהיו בחדרי התאוששות וחדרי אסון בעשורים הקודמים – לא הורגלו לה. משבר החוב של העולם השלישי, ברית המועצות, כל המשברים הללו קרו במדינות המתפתחות. הפעם זה היה משבר שהיה במדינות המתעשות".

"העולם מחולק ל-2 קבוצות אבל עם זאת הן מתואמות. לצמיחה בכל העולם יש מתאם מאוד גבוה. המדינות המפותחות באסיה: סין והודו מובילות את המרוץ. כל המדינות האחרות התכנסו לשיעור צמיחה חיובי שבין 1 ל-3.5 אחוז – זה הסיפור של המדינות המתועשות.

"ב-1990 הייתי כלכלן של קרן המטבע הבינלאומי והכנו תחזיות צמיחה עולמיות. אז היה מספיק להסתכל על 3 קבוצות של מדינות: ארה"ב, אירופה ויפן. שלושתן יצרו 2/3 של התפוקה העולמית. תאמר לאן הן הולכות ואגיד לאן הולך העולם. ב-2018 אותן מדינות מייצרות רק 35% מהתפוקה העולמית. זה שינוי דרמטי. מי שרגילים לעבוד עם פאי-צ'ארט יודע שקשה למצוא שינויים כה דרמטיים בתקופה כה קצרה. זה שינוי דרמטי – אני קורא לו מגה-טרנד.

"אם נחזור לכאן בעוד שנתיים-שלוש המשמעות של המגה-טרנדס תהיה עדיין רלוונטית. רוב מרכז הכובד זז מהמדינות המתועשות – למדינות באסיה. היום סין והודו מייצרות קרוב לשליש מהתפוקה העולמית. לכן התופעה הזאת היא תופעת מפתח ראשונה. דבר שני, האם התופעה הזאת תימשך? אם מסתכלים על ההשקעות של העולם המתועש מול המתפתח, ההשקעות בעולם המתפתח הרבה יותר גבוהות מבמתועש. התמונה של מעבר מרכז הכובד בייצור למדינות המתפתחות תישאר רלוונטית. זה שינוי דרמטי שיישאר איתנו".

בתחום הסחר ציין פרנקל כי בעבר הקשרים בין המדינות המתפתחות היו בעיקר בתחום הסחר, היום הקשר הוא הרבה יותר בתחום הפיננסי. "כששומעים על פרוטקשיוניזם, שומעים כמה זה חשוב, מוטעה ומסוכן. בכל שנה ישנה התרחבות הסחר העולמי חוץ משנה אחת – אותה שנה – 2009, שבה הסחר העולמי קרס ב-10%. אותה שנה שבה הצמיחה בעולם המתועש קרסה ב-3.5%. זה לא מקרה.

"מה תהיה המשמעות של צמצום הסחר העולמי בגלל סיבות אלה או אחרות, צריכים שזה יבוא יחד עם צמצום הצמיחה העולמית. איפה זה יקרה? בד"כ הדיונים מצביעים על סין. היא זו שגורמת לתחרות לא צודקת, מייצאת לעולם וגורמת גרעונות וכו'. בשנות ה-90', היתה השאלה האם סין היא הזדמנות או סיכון. היום בתחום הכלכלי ברור שזו הזדמנות. אם הפוליטיקאים מתחבטים בנושא, השווקים כבר לא. אם נסתכל על הסחר של סין עם ארה"ב ואירופה ביחד, לעומת הסחר של סין עם שאר אסיה – רואים שמרכז הכובד של הסחר גם הוא בין סין ושאר אסיה".

לדברי פרנקל כיום למעשה המדיניות של הפרוטקציוניזם היא בעצם ש"נובחים ליד העץ הלא נכון. בעולם מולטילטרלי זו שגיאה לחשוב על סחר במונחים בילטרליים. אירופה גדלה מ-5% יצוא לסין ל-21% היום. גם היצוא האמריקני לסין גדל. אם המאבקים יובילו לצמצום הסחר עם סין בעולם, זה יוביל לפגיעה של כל הגופים הסוחרים עימה. זה לא למה צריך להיות נחמד לסין, זה אומר שקודם כל א' משחקים כאן עם ענק, ו-ב' אם תעשה דברים לא נכונים זה יירה לך ברגל".

מנתונים שהציג עולה כי ארה"ב חוסכת פחות משאר העולם ונשענת על שאר העולם לצורך צבירת מלאים. "זה אומר שאם ארה"ב מודאגת מגרעון הסחר ותוקפת את סין בנושא, ולא מטפלים בסיבות שמביאות לגירעון, אתה לוחץ על האוויר בבלון בנקודה אחת כדי שיתבטא בנקודה אחרת. מכל דולר שמייצרים בסין חוסכים 46%, בארה"ב 17%. סין תצבור נכסים עם הזמן וארה"ב תצבור התחייבויות. הבעיה בארה"ב היא פנימית. זה הרקע למשבר שאליו הגענו. כשהגענו למשבר נוצרה בעיה. המשבר הגיע כשהפתרונות הפיסקאליים פחות או יותר מוצו. הזרקורים הופנו למדיניות המוניטרית, שהפכה למרחיבה בכל מקום בעולם, והורידה את הריבית לאפס. בכל מקום".

"באופן חסר תקדים, הריבית בכל המקומות: מארה"ב, דרך בריטניה וקנדה ויפן הגיעה לאפס. אם היו אומרים להם שבעוד עשור נחשוב איך לצאת מזה, היו צוחקים עלינו. אז אמרו שזה יוביל לאינפלציה, שערי ריבית שליליים. על רקע זה, הבעיה המרכזית שנוצרה היתה שלא רק שהריביות ירדו אלא שהבנקים המרכזיים שראו שלא פתרו את הבעיה ונגמרה להם התחמושת, היו צריכים להזין את הכלכלה בצורה חלופית. וזו המדיניות הלא-קונבנציונלית. שינו את הרכב המאזנים של הבנקים המרכזיים, קנו נכסים. לפני 20 שנה ידעו שבמאזן הבנק המרכזי זה הנכסים הכי טובים במערכת: נזילים, קצרי טווח וחסרי סיכון ואיתם מיישמים מדיניות בשוק הפתוח. המדיניות הלא קונבנציונלית זנחה את זה. בנקים מרכזיים הפכו למאגר שספג את הנכסים הרעילים וזאת על מנת לשחרר את המערכת הפיננסית מנכסים לא טובים. כשמסתכלים על מאזני בנקים מרכזיים רואים שינוי דרמטי.

"בארה"ב היה זינוק בהרחבה הכמותית בתחילה אבל מ-2014 הבנק הפדראלי הפסיק להגדיל את כמות הנכסים שלו במאזן. לא כך הדבר בבנק של יפן ובבנק של גוש היורו ECB. כשמדובר על יציאה מהפאזה הזאת נראה לאורך כמה שנים בכיוון ובפער. ארה"ב החלה ביציאה, אירופה ויפן עדיין לא והן עוד רחוקות מזה. איך יודעים? יודעים מכמה היבטים – דבר ראשון, החובות במערכת. מאז 2009 החובות במערכת של כל הסקטורים בארה"ב הגיעו לשיא ומאז החובות ביחס לתוצר יורדים. ולירידה קוראים נורמליזציה. באירופה הירידה לא התחילה, הנורמליזציה לא התחילה עדיין. גם ביפן לא התחילה. אנחנו שוחים באותו אוקיינוס, העובדה שארה"ב הורידה את החובות שלה לא פתרה את הבעיה ברמה הגלובלית. אבל כמות החובות (בעולם) היא אור אדום. יש מנטרה שאומרת: תסתכל על רמת החוב כי היא משקפת את השבריריות האמיתית.

"בטווח הארוך, הורגלנו מאוד לעסוק בכיבוי שריפות. כשיש שריפה אתה שופך מים ולא שואל מה יקרה על השטיחים. אבל כשאומרים לך שהשריפה לעשור, אתה צריך לשאול אם זו האסטרטגיה הנכונה או לפחות לשאול – לאן אנחנו הולכים. קשה מאוד לחזות, אבל החלק הדמוגרפי הוא הטנקר הכבד שהתחזיות בו הן פחות או יותר טובות. אני לוקח לכיוון התחזיות של הדמוגרפיה – עד 2050 האוכלוסיה תגדל ב-2.4 מיליארד איש. העולם מזדקן".

פרנקל הציג נתונים שמראים כי באירופה תהיה נסיגה בכל הגילאים הפרודוקטיביים, כך גם ביפן ובארה"ב. "העתיד הוא באפריקה. שם יהיה גידול באוכלוסיה של 1.3 מיליארד איש, וכולם יהיו שם צעירים. מרכז הכובד והאתגרים החברתיים וכמשקיעים ארוכי טווח לזה חייבת להיות משמעות".

באשר לישראל אמר, "ישראל קטנה מדי כדי להשפיע על הרוחות העולמיות בכל הכיוונים. ברמה הכלכלית הדבר היחיד שאדם שנמצא בספינה קטנה באוקיינוס גועש יכול לעשות זה לחזק את הספינה שלו. זו בדיוק האג'נדה שצריך לבצע."