נבחרות של גלובליזציה: דרוש דרכון עם כישרון

כששחקן נבחרת אנגליה דלה עלי שיחק מול נבחרת ניגריה במשחק ידידות לקראת המונדיאל, הוא זכה לשריקות בוז מהקהל הניגרי בכל פעם שנגע בכדור. למה? הסיפור קצת מורכב. אביו של דלה עלי הוא המולטי־מיליונר קהינדה עלי, שלמד ועבד באנגליה. אמו היא אנגליה בשם דניז שיצאה עם קהינדה במשך שלוש שנים. ההורים נפרדו כשדלה עוד היה פעוט, אך האב שמר על קשר עם ילדו. אך עם השנים דניז התמכרה לטיפה המרה ולסמים, וכשהילד היה בן 13 וכבר כדורגלן מוכשר, היא נאלצה לשלוח אותו לחברים כדי לא לאבד אותו לרשויות הרווחה.

עלי הצעיר אומץ בידי משפחתו של חברו לקבוצה הארי היקפורד, וכמה שנים לאחר מכן החליט להתנתק מהוריו הביולוגיים. אופרת הסבון הזו מלווה את אלי כל חייו, יחד עם ניסיונות של התאחדות הכדורגל הניגרית לגייס אותו לנבחרת הסופר־נשרים. אך עלי בחר בנבחרת אנגליה, תגובה שזיכתה אותו בזעם מצד אוהדי ניגריה כאילו מדובר בשחקן קבוצה שעזב לטובת קבוצה עשירה יותר.

כדורגלנים רבים יכולים לבחור כיום בין נבחרות, אפילו אם זה לא מלווה בסיפור בסגנון "איסטאנדרס" כמו זה של עלי. כך, שחקן נבחרת בלגיה עדנאן יאנוזאי יכול היה יכול לבחור בין חמש מדינות: מקום הולדתו בלגיה, אלבניה או קוסובו הודות לאביו החצי אלבני וחצי קוסוברי, וסרביה או טורקיה הודות לאמו החצי סרבית וחצי טורקייה. אם יאנוזאי היה ממתין כמה שנים באנגליה הוא יכול היה לבחור דווקא בה. כעת, לאחר מספר שינויים בחוקים של פיפ"א יאנוזאי יכול לבחור לשחק בנבחרת אחת ואז לעבור לאחרת.

עדנאן יאנוזאי מבלגיה. בחר מבין חמש נבחרות שונות, והשישית בדרך | צילום: רויטרס

דוגמה אחרת היא זו של סמאן גודוס, יליד שבדיה ממוצא איראני, ששיחק בנבחרת השבדית פעמיים לפני שעבר לייצג את איראן. בחדר ילדותו של גודוס במאלמו היו תלויים שני הדגלים, האיראני והשבדי. הוא גדל והתחנך בשבדיה וטיפס בה במעלה הליגות הנמוכות עד שהגיע לנבחרת הלאומית. אך אז בחר בנבחרת המדינה שבה מעולם לא ביקר. "שתי המדינות הן שלי", הסביר, "אבל באיראן היה לי סיכוי אמיתי".

תופעה עתיקה

הגירה היא תופעה אנושית ותיקה ומוכרת, לאורך ההיסטוריה והפרה־היסטוריה אנשים עברו ממקום אחד למשנהו. להערכת האו"ם, נכון לסוף 2017 חיו 258 מיליון במדינות שהיגרו אליהן. בבריטניה יש כ־4 מיליון מהגרים, באיטליה ובצרפת 3 מיליון כל אחת. לארה"ב נכנסים לפחות מיליון מהגרים בכל שנה. היפר־גלובליזציה של הגירה.

לאום בכדורגל בעולם של היפר־גלובליזציה הוא עניין מוזר ומורכב, במיוחד במשחקי נבחרות. ובניגוד לעבר, כיום בני מהגרים מקבלים את האפשרות לבחור איזו מדינה לייצג, עד שלעיתים אחים משחקים זה נגד זה כמייצגי נבחרות שונות. "העולם משתנה, ההגירה משתנה", אמר אשתקד סגן נשיא פיפ"א ויקטור מונטליאני. "הלאום הוא עניין עולמי. אז צריך לחפש ולמצוא פתרונות מבלי לפגוע באמינות של המשחק".

דלה עלי מאנגליה. ויתר על ניגריה הודות למשפחתו המאמצת | צילום: רויטרס

קצת משונה לדבר על הגירה כמושג שפוגע באמינות המשחק. מסורתית, כדורגל נהנה מהגירה ומשחקנים חדשים שהופכים לחלק מהותי מהענף במדינות שהיגרו אליהן. מספיר להציץ ברשימה הארוכה של שחקני הכדורגל שהם מהגרים או בני מהגרים כדי להבין זאת.

גדולי שחקני נבחרת צרפת היו בני מהגרים, בהם מישל פלאטיני, בן למהגרים מאיטליה; זינאדין זידאן, בן להורים מאלג'יר; ותיירי הנרי, בן להורים מגוואדלופ ומרטיניק. אבל צאצאי מהגרים בנבחרות כצרפת, בלגיה, אנגליה, הולנד או פורטוגל זה דבר די מתבקש — אחרי הכל מדובר במעצמות שהחזיקו בעבר קולוניות.

אך גם במדינות שפחות מוכרות בקולוניות חלק משחקני הנבחרת הגדולים ביותר היו מהגרים או בני מהגרים, כמו גרמניה. שוער העבר אוליבר קאהן הוא בן להורים מלטביה, מירוסלב קלוזה נולד בפולין ומסוט אוזיל הוא דור שלישי לילידי טורקיה. אפילו קרואטיה, שברמה המדינית ניסתה לטהר את עצמה מכל מי שאינו קרואטי, נעזרת בקישור באיבן ראקיטיץ' שגדל בשוויץ לנשוי לספרדיה. 15% מסגל השחקנים בנבחרת הקרואטית לא נולדו במדינה.

אפילו מסי הוא מהגר

כ־10% מכלל הכדורגלנים שנכללו בסגל הנבחרות לרוסיה 2018 נולדו מחוץ למדינה שאותה הם מייצגים. במרוקו 61.5% מהסגל נולד מחוץ למדינה, בסנגל כ־40% ובפורטוגל 32%. בסגל המשחק בין נבחרות מרוקו לאיראן יכללו יותר מ־11 שחקנים שנולדו מחוץ לגבולות המדינה שאותה הם מייצגים. אפילו ליאו מסי, הכוכב הגדול של המונדיאל, היגר לברצלונה בגיל 13 ואף קיבל הצעה לשחק בנבחרת הספרדית — אך החליט שהוא פטריוט ארגנטינאי.

חאקים זייך ממרוקו. ואן בסטן קרא לו מטומטם על שוויתר על נבחרת הולנד | צילום: רויטרס

"שואלים אותי למה אין לי מבטא ספרדי והתשובה פשוטה: אני לא רוצה לאבד שום פרט מזהות המדינה שלי", כתב מסי לעיתון "לה נאסיון". "נערכו שיחות לא פורמליות כדי לברר אם אני רוצה לשחק בנבחרת ספרד, אבל תמיד רציתי לשחק בארגנטינה". מסי, שמוצאו איטלקי וספרדי, ככל הנראה היה יכול לבחור בין שלוש נבחרות שונות.

בצרפת ניסו להתמודד עם תופעת השחקנים שגדלים ומתחנכים במוסדות הספורט במדינה, ואז בוחרים לייצג מדינה אחרת. מאמן נבחרת צרפת ב־2012–2010 לורן בלאן אף הציע להגביל את מספר בני המהגרים בנבחרות המקומיות. "אני לא רוצה להישמע גזען, אבל יש חבר'ה שלובשים את חולצת נבחרת צרפת בגיל צעיר, ואז עוזבים לשחק בנבחרות אפריקאיות או צפון־אפריקאיות", נשמע בלאן אומר בהקלטה שהודלפה ב־2011. "אז אידיאלית, ולא באופן רשמי, "לא נקבל יותר ממספר שחקנים מסוים שעשויים לבחור בארץ אחרת".

דבריו של בלאן עוררו סערה, במיוחד לאור היותו אחד ממובילי הנבחרת הצרפתית שזכתה באליפות העולם ב־1998 כחלק מ"נבחרת צבעי הקשת" שכללה שחקנים ממוצא אפריקאי, קאריבי, צפון אפריקאי ואירופי.

סגל מהגולה

התאחדויות כדורגל חכמות יותר מנסות להתמודד עם אתגר הנטישה באופן דומה למועדוני כדורגל: הן מנסות להיתפס כמושכות וטובות יותר עבור האינדיבידואל ששוקל את המשך דרכו בכדורגל הנבחרות. כך, בגרמניה פונים אל בני המהגרים בגיל צעיר ומציירים בפניהם את הדרך שלהם לגדולה במדי נבחרת גרמניה. זו למעשה המשמעות של העולם החדש: נבחרות צריכות לעבוד קשה ולאמץ תכונות של מועדונים כדי לגייס שחקנים.

הולנד נכשלה בכמה גיוסים של שחקנים שבחרו לשחק במדי מרוקו, בעיקר מאחר שלא התאמצה מספיק כדי להשאיר אותם אצלה. עם שחקנים אלה נמנה סופיאן אמרבאט שגדל בכפר בקרבת אמסטרדם, אבל אפילו שיחה מכוכב העבר רוד חוליט לא שכנעה אותו לבחור במדים הכתומים. שחקן אייאקס אמסטרדם חאקים זייך זכה לכינוי "מטומטם" מפי כוכב העבר והמאמן ההולנדי מרקו ואן באסטן לאחר שבחר לשחק במדי מרוקו במקום הולנד. בנבחרת מרוקו ברוסיה משחקים חמישה הולנדים ובלם יובנטוס מהדי בנעטיה שיכול היה לבחור גם במדי נבחרות צרפת או אלג'יריה.

ההצלחה של נבחרת מרוקו, שיותר מ־60% מהסגל שלה למונדיאל מגיעים מחוץ לגבולות המדינה, היא דוגמה טובה לתופעה הגלובלית של גיוס שחקני נבחרת מהקהילת המהגרים באירופה. בפעם האחרונה שמרוקו השתתפה במונדיאל, בצרפת 1998, רק שניים משחקני הסגל נולדו מחוץ למדינה. כיום מדובר ב־17 משחקני הסגל המרוקאי, לא מעט בהשפעת נבחרת אלג'יריה, שהגיעה לראשונה לשלב הנוק־אאוט במונדיאל האחרון עם שחקנים שרובם נולדו בצרפת והתחנכו במוסדות הכדורגל שלה.

אך הרכב הסגל המרוקאי הוא גם תזכורת כואבת ללאומנות והפופוליזם שסוחפים את אירופה לכיוון הימין הקיצוני, וגורם לצאצאי מהגרים לחוש לא לגמרי שייכים למדינות שבהן נולדו, גדלו והתחנכו. פרופ' מאוריס קרול מאוניברסיטת אמסטרדם טען במחקרו שסיבה מרכזית לנטישתם של בני ונכדי מהגרים רבים — שהוא מכנה "דור ה־9/11" — היא ש"הם הבינו כי דתם לא רצויה במדינתם". בראיון ל־CNN אמר קרול כי אותם צעירים "נדחפו לשולי החברות באירופה בגלל עוני, שפה או תרבות שרחוקים מאד מהמיינסטרים. זה עניין גדול עבור הדור הזה, שהרגיש לא רצוי במשך כל חייו".

מקצוענות מעל הכל

קפטן נבחרת בלגיה ושחקן מנצ'סטר סיטי וינסנט קומפני, בן למהגרים מקונגו, טוען שהוא "100% בלגי ו־100% קונגולזי". הוא דובר חמש שפות, כולל אנגלית במבטא של מנצ'סטר. בניו נולדו באנגליה לאם אנגלייה, ואם יהיו כדורגלנים מקצעונים יוכלו לבחור בין נבחרות קונגו, בלגיה ואנגליה. "אני לא יכול להגיד שאני אנגלי", אמר קומפני, "אבל אני בהחלט מרגיש מנצ'סטרי".

שאלות הזהות הללו, שמעסיקות את הנבחרות במונדיאל 2018 ושחקניהן, רלבנטיות מאד גם עבור ישראל. ישראל כוללת מספר מהגרים גדול ואף מתחזקת מספר "קולוניות" ישראליות בעולם. ייתכן שהכוכב הישראלי הבא יצמח בכלל בארה"ב, באוסטליה או באנגליה, וההתאחדות הישראלית צריכה לדעת מזה. שנית, ההתאחדות צריכה לחשוב על משיגת שחקנים מוכשרים ממוצא יהודי לנבחרת ישראל. אך על פניו הנבחרת צריכה ראשית להשתפר כמועדון לפני שמישהו בכלל ישקול לנטוש את הנבחרת המקומית שלו עבור הנבחרת בכחול־לבן.

נבחרות לאומיות שמורכבות משחקנים שמספר ניכר מהם לא דובר את השפה המקומית ניצבות מול אתגר מורכב. "הדבר הכי חשוב הוא הרוח הקבוצתית", אמר המאמן הצרפתי של נבחרת מרוקו הרווה רינרד ל"ניו יורק טיימס". הוא עצמו מנהל את השיחות עם שחקני מרוקו באנגלית ובצרפתית. "כדי להצליח במשהו בכדורגל, אתה חייב רוח קבוצתית, לא משנה מאיפה אתה מגיע. זה נכון למועדונים ועכשיו זה קורה גם בנבחרות".