בית הספר של אלון מאסק, או: למה לא כדאי שמנכ"ל יחנך את ילדכם

שלום כיתה הייטק

אלון מאסק מפעיל בית ספר פרטי חשאי במטה של חברת ספייס X. לפי דיווח של Ars Technica, מדובר במוסד חינוכי בשם Ad Astra ("אל הכוכבים") ששם דגש על לימודי מתמטיקה, פיזיקה, מדעים שונים ואתיקה. במקור, הקים מאסק את בית הספר כדי לחנך את חמשת ילדיו, בטענה שמערכת החינוך הפורמלית אינה טובה מספיק, ולא נותנת לילדים יכולות חשיבה מבוססות פרויקטים, מה שמונע מהם מלפתח כישורי עבודה משימתית.

אד אסטרה הוקם ב-2015 ופעל בצורה סודית; התקבלו אליו כ-50 ילדים בני 7 עד 14, שנבחרו מבין כ-500 מועמדים. לא ידוע האם מדובר בבית ספר לילדי עשירים מפונקים, או במוסד שפתוח לקהל הרחב. אין בבית הספר הזה מבחנים או שיעורי בית, והתלמידים יכולים לבחור האם להתמקד בתחום לימודים אחד או אחר, בהתאם לכמה שהם מתחברים אליו. בנוסף, הם פועלים במסגרות צוותיות בהן ילדים בגילים שונים, ולא לומדים תכנים כשפות, מוזיקה, היסטוריה או מלאכת יד.

אלון מאסק | צילום: Getty

מאסק עצמו מממן את הלימודים. "אני לא רואה את בתי הספר הרגילים עושים דברים שאני חושב שצריכים להיעשות", אמר בראיון לערוץ טלוויזיה סיני לפני כמה שנים. "אז אראה מה אוכל לעשות. אולי אקים בית ספר בעצמי".   

מצד אחד, מאסק צודק; מערכת החינוך הפורמלית מתבססת על הקניית ידע כללי, מיומנויות חברתיות בסיסיות, משמעת וערכים שונים. אין בה דגש על חשיבה משימתית, דבר שימושי ביותר עבור מי שרוצה למצוא את עצמו בתחומי הייטק וניהול באופן כללי. גם לימודי המדעים למיניהם מוזנחים במקרים רבים, במיוחד בתרבויות שמקדשות אידיאולוגיה דתית שמרנית. אבל מצד שני, קשה לי לחשוב על שיעורי האתיקה שמעביר בית ספר של מוגול הייטק לילדים בלי להצטמרר.

עוד בהגות אפלטון הוגדר בית הספר כרכיב קריטי לבניית חברה אידיאלית; תרבות שהגדירה את הערכים והיעדים שלה חייבת מנגנון שיכוון אליהם את הדור הצעיר. במרוצת הזמנים, כללו בתי הספר יותר ויותר תכנים שהכשירו את הילדים לביצוע מלאכות ספציפיות ותפקידים חברתיים מוגדרים. למשל, בנות עברו שיעורי כלכלת בית, בעוד בנים קיבלו פטור ונשלחו לשיעורי סדנאות עבודה כנגרות ומסגרות. היה בכך היגיון בריא: החברה הזדקקה לנגרים. היה בכך גם היגיון מעוות: גורמי הכוח בחברה רצו נשים כנועות ומוחלשות.

מיזם החינוך אלטסקול, עוד בית ספר שהוקם בידי אנשי הייטק

בימינו עברו הכשרות המלאכה לבתי ספר מקצועיים, ובתי הספר הסטנדרטיים נהנים מהיצע תוכן עשיר ביותר: מוזיקה, אמנות, אזרחות, היסטוריה, מדעים למיניהם ועוד. כן, הזמנים השתנו ואנחנו צריכים יותר מתכנתים מחוטבי עצים - אך איזו צורה יש לחינוך כשמי שמתווה את הדרך הוא טייקון הייטק? מדובר באדם שכל מעשיו רווח ואצבעותיו - מלחמה במתחרים וברגולציה.

אלון מאסק רוצה שבעוד עשר שנים, יצאו מבית הספר שלו מועמדים לתפקידים - לא אזרחים טובים. אם יהיו גם אנשים טובים? סבבה. אבל לא זו המטרה של אד אסטרה. ואתיקת הייטק היא לא בדיוק אתיקה; טסלה של מאסק עצמו נחקרה בגין פגיעה בזכויות עובדים, גניבת פטנטים וליקויי בטיחות למיניהם. שום דבר טוב לא יוצא מתעשיינים שפונים לתחום החינוך; שאלו את הסטודנטים שנרשמו לרשת בתי הספר המזויפים של דונלד טראמפ. ועל הדרך, בידקו אם כבר קיבלו את כספם בחזרה.

יש יוצאים מהכלל, כמו מייסד מיקרוסופט ביל גייטס, שהונו מסייע לפיתרון בעיות תברואה וכלכלה בעולם השלישי. אך גייטס לא מממן חיסוני מלריה כדי לגייס עובדים בטנזניה. בנוסף, אינו מתיימר להקנות שם ערכים.

תרופות, לא שיעורי אתיקה. ביל גייטס | צילום: בלומברג

בית הספר של מאסק אינו הראשון מסוגו. כבר נחשפו מוסדות חינוך שהוקמו בדחיפת עמק הסיליקון. חלקם נסגרו תוך זמן קצר (המשקיעים נהיו חסרי סבלנות וחינוך הוא פרויקט לטווח ארוך), חלקם עדיין פעילים.

למרות שמערכות החינוך הציבוריות אכן לוקות בחסר בעיני מאסק ודומיו, הם כרגע הפיתרון העדיף. אם תרגיש החברה שבתי הספר שלה מעבירים ערכים לקויים - למשל, קידום תכני דת על חשבון מדעים שימושיים - תוכל לפעול להחלפת שר החינוך בבחירות הקרובות. על טייקוני הייטק, לצערנו, כמעט שאין דרך להשפיע.

עליית הסייבורג הסקנדינבי

העם השבדי אוהב טכנולוגיה. עד כדי כך, שיותר מ-4,000 מאזרחי המדינה השתילו בתוך גופם שבבי מחשוב. הצ'יפים הללו מאפשרים לשלם במרכולים ותחבורה ציבורית, לאמת את זהות המשתמש מול שירותים שונים וצפויים לקבל בעתיד עוד ועוד יכולות; אדם 2.0.

אני מעריך שרוב האנשים יתחלחלו מהרעיון של להכניס לתוך ידיהם שבבים, שכן מדובר בחיבור הכי פולשני בין אדם ומכונה. וזו מכונה שלמשתמש אין שליטה עליה, והיא תעשה את מה שרצה המתכנת (ובעתיד, כנראה שההאקר). אבל יותר ויותר שבדים חושבים אחרת. מה יש בתרבות הזו שהופך אותה לכה פתוחה לשתלים חכמים? למה לא מפריע להם לעשות צעד גדול בדרך להפוך לסייבורגים?

שבבים בתוך ידי משתמש שבדי

בשבדיה קיימת תרבות של ביו-האקינג, כלומר שיפור מלאכותי של גוף האדם באמצעות טכנולוגיה. במדינות אחרות, מתמקדת תרבות זו בשיפורים קטנים ונקודתיים למציאת פיתרון ספציפי לבעיה ספציפית, ומתבססת בעיקר על מייקרים, חוקרים עצמאיים וחובבים. לפעמים נכנסים גם מוסדות אקדמיים לתמונה, אך השיפורים מבוצעים לרוב בידי נישות קטנות בקהל הרחב. לעומת זאת, תרבות הביו-האקינג השבדית הרבה יותר מסודרת וממוסדת, ונשענת על תפיסת הטרנסהומניזם - כלומר, שיפור גוף האדם במטרה לשפר את האנושות כולה. לטרנסהומניזם רובד פילוסופי: שיפור הגוף הוא בעצם פריצת המגבלות הפיזיולוגיות, לפי תפיסה זו. ורק כך אפשר לקדם את המין האנושי ולאפשר לו להתמודד עם אתגרי העתיד - ביניהם, התחרות עם תוכנות בינה מלאכותית.

לשבדיה יש גם תרבות שלטונית שונה משל מדינות אחרות: האזרחים סומכים על הממשלה בצורה בולטת - ובצדק; במדינה קיימים חוקי הגנת מידע, זכויות דיגיטליות, שמירת פרטיות ורגולציות נוספות שהן מהמתקדמות ביותר בעולם. ולכן, השבדים נוטים לשתף מידע אישי מבלי לחשוש מגניבות, פריצות וניצול אחר לרעה. שלטונות שבדיה השקיעו הון רב בתמיכה במיזמי הייטק, וחלק לא מבוטל מכלכלת המדינה נשען על ייצוא טכנולוגיות - קחו למשל את ספוטיפיי וסקייפ שנולדו שם.

אבל ככל שיורחבו היכולות של אותם שבבים תת עוריים, כך יהפכו למטרה יותר מבוקשת בידי פושעי סייבר; בשלב זה השבבים רק מהווים יחידת אימות ואינם משדרים או מתקשרים עם הרשת. אך עדיין אפשר ליירט את האות שמתקבל בין השבב ויחידת הסריקה ולבצע כך גניבת זהות חד ערכית. לא ירחק היום בו יפנה שבדי לתחנת משטרה או לסניף הבנק שלו ויסביר בנימוס שהוא לא זה שביצע את הפשע או העביר כסף מחשבונו. מישהו פשוט פרץ לו ליד.

אין דומה לה

ממשלת ונצואלה מגבירה את צנזורת האינטרנט במדינה; בחודש האחרון נחסמו אתרי כלי תקשורת, תוך שימוש בכלים שלא מאפשרים שימוש בשרתי גוגל ו-CloudFlare, שסייעו בעבר לעקיפת חסימות. בנוסף, נחסמו שרתים ששימשו לגלישה חשאית באמצעות TOR. נכון לרגע זה, ונצואלה חסומה ומצונזרת בצורה שאפשר למצוא רק במדינות כמו סין.

ונצואלה סובלת מזה שנים ממשבר כלכלי חריף, שהגיע למצב של רעב, ואנשים מתים בהמוניהם. האזרחים מפגינים ברחובות, ומדוכאים באלימות בידי השלטון. לפי דיווחים שיצאו מהמדינה, אנשים אוכלים חולדות כדי להישאר בחיים. והדיווחים צפויים להתמעט; הממשלה עצרה עיתונאים ופעילי זכויות אדם. הנשיא, ניקולס מאדורו, מתעלם מכל הביקורות שהוטחו בו - ביניהן גינוי מצד האו"ם.

הפגנה בקרקאס בחודש שעבר | צילום: אי פי איי

בניגוד למקרה הסיני, ונצואלה לא מפעילה כלים לניטור המוני או מעקב מתמשך; לממשלה אין כסף או צורך בכך. היא פשוט חוסמת כל פלטפורמת תוכן שגורמת לה להיראות רע, מה שבעצם, מראה עד כמה המצב שם בעייתי. האבסורד הוא שהממשלה הביאה את עצמה למצב הזה, בשל ניהול כלכלי איום ונורא; ונצואלה קשרה את כל כלכלתה לייצוא נפט ממשלתי עוד בימי הנשיא צ'אבס, מה שהחליש את הסקטור הפרטי. עד כדי כך, שהמדינה נאלצה להסתמך על ייבוא של רוב מוצרי הצריכה הבסיסיים ביותר. זאת, בזמן שצמח לו סקטור מושחת המקורב לשלטון ונהנה מהכנסות הנפט. אם לא די בכך, התבסס השלטון על סחר עם איראן וקובה ולא עם מדינות מערביות, והתרחק משיתופי פעולה נרחבים שיכלו לייצר משרות ולהכניס כסף למדינה. מהר מאוד נוצרה אינפלציה משמעותית ומחיר חביות הנפט צנח אף הוא.

עתה, מנסה שלטון מאדורו לסתום פיות במקום לגייס את הציבור ולהוביל רפורמה כלכלית שתציל אותו ממצב החירום. אותו מצב חירום הוא התירוץ הממשלתי לצנזורת הרשת - כאילו שהגולשים הם שגרמו למדינה לצלול לבוץ כל כך עמוק.